"לפעמים הבית הוא רוצח": עליבות יפה

צימר - איש ספרות ותיק, יליד 1950, החל לפרסם פרוזה בשנות ה־90. הביקורת מתארת אותו באופן עקבי ככותב מוכשר, ייחודי, ואף על פי כן, צדדי. צימר עצמו אחראי לאפיון הזה. דרכו ככותב להיצמד לגיבורים לא יוצלחים ולשקיעתם המגוחכת - גורמת לגיבורים לוזרים שיצרו סופרים ישראלים מרכזיים ממנו, להיראות כמו מצביעים שריריים של דונלד טראמפ. העובדה שספר של צימר השתחל למכונה של פרס ספיר, לצד שמות המוכרים רק לחוג ספרותי מצומצם, תרמה לרושם התפל שעוררה רשימת המועמדים השנה. והנה, פתיחת הרומן הקצר של צימר מוכיחה שההפך הוא הנכון.

צימר. הולך בדרכם של קנז ויהושע(פרס ספיר לספרות של מפעל הפיס)

הספר מתאר התמודדות של ארבעה בני משפחה עם מותו בתאונה, ואולי בהתאבדות, של מי שהיה הבן הצעיר, האח, הנכד. עוד לפני שמתבהר מהלך העלילה מתבלטים לעין הקצב, המרץ, הסגנון. הדמות הראשית בסיפור האבל המשפחתי - כנראה הנושא הקלאסי, הייצוגי והמעיק ביותר בפרוזה הישראלית בעשורים האחרונים - היא דמותו של האב. עוד לפני שמתבהרת תעודת הזהות שלו - מקצועו, מצבו הגופני והנפשי, מי היו הוריו, היכן גדל, מהם סרטי הפורנו החביבים עליו בשעת מצוקה - צימר בונה סביבו סצנה מתמשכת, כמו קולנועית ואולטרה־ספרותית בו בזמן. מעין וואן שוט, צילום כביכול בלתי מקוטע, של יממה ויותר, בחיי הגיבור, שכפופים לזרם תודעה עצבני והומוריסטי. הצגה של חייו בעזרת מופעים של קריסתם.

מיד עולים לתודעה גיבורים ועלילות דומים. למשל, האופן שבו חנוך לוין עיבד ב"אשכבה" את השילוב הצ'כובי בין אבל והומור, ליריות וגרוטסקה, קישר אותם לדימויי שכול בתרבות הישראלית. גם המשך הספר, המבנה המחולק שלו, תיאורי הזקנה כשקיעה אמנותית, יוצרים את התחושה שצימר הולך בעקבות רומנים כמו 'המאהב' של יהושע או "בדרך אל החתולים" של קנז, באיחור של כמה עשורים.

אבל כדאי לדחוק הצידה את ההשוואות הללו, ששוב יציגו את צימר כסופר שעומד בצילם של מאורות גדולים. חלקו הראשון של 'לפעמים הבית הוא רוצח' הוא חתיכת פרוזה רעננה, מצחיקה, נמרצת - שעומדת בפני עצמה כסיפור ארוך, ולטעמי, די מושלם. צימר מפליא להשתמש בהזדהות שמעוררת הדמות האיובית הזאת, כדי להלביש עליה תפקיד ספרותי ותיאטרלי הפוך, ששמור לגברים מקשישים. הפעם מתחום הקומדיה. האשמאי הזקן, החרמן המגוחך, שמבקש בכל כוחו להתעלם מפער קומי ובכל זאת קורע לב: הפער בין המציאות המעליבה לשאיפה לחזור לחיים, לקבל ולבטא אהבה.

מצד אחד, ניסיון לפייס את אשתו הזועמת, מוכת האבל, לפלרטט באופן מגושם עם סטודנטית. מצד שני, התמודדות עם ההשפלה הסמלית והממשית שקשורה למעמדו כגבר בוגר. הנה, עומדים כנראה לפטר אותו מהמשרה האפורה שלו כמרצה למוזיקולוגיה. הנה, הרופא עומד לבשר לו שהוא חולה בסרטן הערמונית. הנה, הוא מאכזב פעם נוספת את אביו הדועך בבית אבות. בתוך כך, הבן הקבור ודימויי האיבר הכרות מתערבבים בזרם המחשבות והאירועים, בלי להביך ובלי להגעיל. הזקפה והחידלון.

צימר מצליח להפוך את התמצית הקודרת הזאת למעין מופע סטנד־אפ אקזיסטנציאליסטי. מכות הגורל של הגיבור גובלות בסלפסטיק, מתוארות כמעט כהחלקה מתמשכת על קליפת בננה. קליפת חייו, קליפת גבריותו. "הוא חשב: אני חלש ומתוסבך. אני לא יודע להגן על המשפחה שלי. הילד הרג את עצמו ואם יגיח עכשיו ערבי מהוואדי מתוך כוונה לאנוס את האישה או הילדה, אני לא אצליח להגן עליהן, רק לקרוא לעזרה ולזעוק שאני שמאלן וחבר של ד"ר עימד זביידה. לאנשים כמוני אסור להקים משפחה".

המשך הספר לא לגמרי עומד ברף הזה. צימר פונה להתמקד לסירוגין בדמויות המשנה. מעלה למרכז הבמה את אשתו של הגיבור, ובהיקף מצומצם יותר, את אמה חולת האלצהיימר ואת בתם. הסגנון, ההומור, הרגישות עוד שם - אבל הקצב, המוזרות, הייחודיות מורידים הילוך. ובמקומם, מתחדדת הזיקה בין הרומן לספרות האבל הישראלית. בסיומו, הרומן חוזר לסצנה מתמשכת שעוקבת אחרי אבי המשפחה, ומתקרב לתסיסה של ראשית הספר. בתיאור כמעט סימטרי לפתיחת הרומן, מתוארת השקיעה הליצנית שלו - ועליה מולבשות שכבות רחבות יותר של שקיעה חברתית ומעמדית. דלי הזפת הרותח שחותם את פתיחת הסיפור, ובו משתקפים חייו המתהפכים של הגיבור, מתגלגל לבור בולעני בכביש שהוא שוקע לתוכו,

נקבר חיים.

ההתבוננות חסרת הרחמים של הגיבור בעצמו - שכמובן ספוגה ברחמים עצמיים (כרגע הוא שקוע בחול החם, בשתן של עצמו) - יוצרת קריאה שמשהו אכזרי ואלים מתדלק אותה, אבל האכזריות עצמה מתנדפת ממנה. מי שמסוגל לגעת בכאב העמוק ביותר שלו באופן מבדר, חשוף ולא בכייני זוכה באמון מלא מצד הקהל באולם - גם אם באולם יושב קורא אחד, שבעצמו אולי שקוע בחול.

"לפעמים הבית הוא רוצח", שמעון צימר. הוצאת אפיק, 198 עמ'.

הביקורת פורסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות".