הצצה לעולמם המופלא של חזירי הבר בישראל
חזירי הבר היו נפוצים גם בתקופות קדומות ובימי המקרא, והיו חלק מנוף ארץ ישראל וחלק מהמערכת האקולוגית שלה. מאז שנות המנדט הבריטי היה ציד החזירים בארץ אינטנסיבי, וגם השמדת היערות, החורש וייבוש הביצות תרמו הכחדתם מאזורים רבים בארץ ישראל. מאז קום המדינה פחת ציד חזירי הבר, והם החלו להתפשט למערבה של ישראל ולדרומה, ולחזור למקומות שבהם חיו בעבר
חזיר הבר נמנה עם מחלקת היונקים, סדרת מכפילי הפרסה (Artiodactyla ומשפחת החזירים (Suidae). במשפחה זו חמישה סוגים שמשתייכים ל-19 מינים, מהם סוג אחד שחי באזור.
בישראל ובמזרח התיכון מצוי תת-המין lybicusSus scrofa. נכון להיום הוגדרו 19 תת-מינים, אבל סביר להניח שיהיו עוד הרבה שינויים טקסונומיים בנוגע למין. חזיר הבר מאופיין ברמות משמעותיות של שונות גאוגרפית וגנטית המתרחשת באופן טבעי, ובמורכבות רבה כתוצאה מהתערבותו של האדם בגנטיקה של המין באמצעות שחרורים מרובים של גזעים טהורים, גזעים היברידיים וגזעים מבויתים (בין אם במכוון ובין במקרה), שמקורם בחלקים אחרים של תחום התפוצה שלו.
הניבים העליונים הם בצורת חטים המתעקלים כלפי חוץ ומעלה. חדות הניבים התחתונים נשמרת באמצעות חיכוכם כנגד הניבים העליונים. אורכם של ניבים אלה כ-20 ס"מ אצל זכרים בוגרים, ובמקרים חריגים אפילו 30 ס"מ; אצל הנקבות הם קטנים יותר. הראש גדול יחסית לגוף וארוך במקצת ובעל חרטום מוארך, ובאף יש דסקית סחוס שטוחה המשמשת לנבירה בקרקע. העיניים קטנות, וברגליים יש שתי אצבעות מפותחות ושתי אצבעות קטנות הנמצאות בגובה ובדרך כלל אינן נוגעות בקרקע.
פרוות הבוגר שעירה וגסה, עם שיער זיפני בצבע חום-אפור, ובחורף היא שחורה ועבה. לצעירים פרווה מפוספסת בפסי אורך חומים-צהובים שמתחלפת במשך השנה הראשונה לפרוות הבוגר החדגונית.
חזיר הבר הוא מין סתגלן מאוד מבחינה אקולוגית, והוא מצוי במגוון מקומות חיות, החל מיערות טבעיים או נטועים סגורים ועד לאזורי בתה פתוחים עם מעט כיסוי צמחי. באירופה, המין מצוי הן בשטחים חקלאיים והן בקרבת נהרות ויערות הרריים, יערות נשירים המעורבים עם מקומות בוציים, היכן שהם מגיעים לצפיפותם המרבית, וביערות שבהם עץ האלון דומיננטי.
בדרום-מזרח אסיה, חזיר הבר מצוי ביערות בוגרים, ביערות שניוניים (יערות הצומחים מחדש לאחר פגיעה כגון שרפה), בגינות ובמטעים. בצפון אפריקה הוא נפוץ בנוף של בתה עשבונית. בישראל נפוץ חזיר הבר בכל החבל הים תיכוני, מן החרמון ועד לצפון הנגב באזור נחל הבשור; הוא נמצא גם לאורך בקעת הירדן ועד לבקע ים המלח, שם יש אוכלוסייה מבודדת המגיעה עד לאזור נאות הכיכר וחצבה.
הוא נפוץ באזור נחלים זורמים, אזורי סבך ושטחי קנה, ליד מאגרי מים וביצות, ביערות ובחורש ים תיכוני, בשטחי בתה, במטעים של עצי פרי וכן בשדות חקלאיים. בחיפושיו אחרי מזון הוא מגיע גם אל תוך יישובים וערים. בתוך תחום התפוצה, מין זה נעדר רק מאזורי המדבריות היבשים באופן קיצוני: כלומר, האזורים היבשים ביותר של מונגוליה, ובסין מערבית לסצ'ואן; והאזורים האלפיניים, כגון בגבהים של פלמיר וטיאן שאן.
פסיפס של חזיר בר בתוך פסיפס הציפורים בקיסריה שנתגלה בשנת 1950 .לאחר שיקום ושחזור נחשף הפסיפס לציבור בשנת 2004 .רצפת הפסיפס השתייכה לארמון ביזנטי.
במאות האחרונות, תפוצת חזירי הבר השתנתה דרמתית בשל ציד ושינויים בבית הגידול. היו מעט מקרים של שיקום ברוסיה, באיטליה, בספרד, בגרמניה, בדנמרק ובשוודיה. בכל השטחים שבהם הם מצויים הם מהווים בדרך כלל מטרד.
עונת הרבייה של חזירי הבר בישראל חלה בראשית החורף. תקופת ההיריון נמשכת כ-120 יום, וההמלטות חלות בחודשים מרס עד יוני. מספר הגורים בשגר הוא בין שלושה לשמונה, והם נולדים במשקל של 1,000-750 גרם, מכוסי שיער ופקוחי עיניים, ומצליחים ללכת.
לקראת ההמלטה הנקבות עוזבות את הקבוצה שלהן ובונות קן מפותח היטב. החזירה חופרת מאורה ומרפדת אותה בזרדים ובעשב, תהליך האורך שעתיים-שלוש בדרך כלל. צמחייה, כדוגמת קנה סוף או שרכים מהסביבה הקרובה, מוערמת בתוך המאורה עד לגובה של מטר לערך, והחזירה נכנסת פנימה וממליטה במקום המוגן.
חזירות הבר הן אימהות מגנות ביותר, וכמו רוב היונקים הן תוקפניות יותר כשיש להן גורים. לפיכך לא יהיה זה נבון לחפש קני המלטה כדי לוודא שיש חזירי בר בסביבה. החזירה וגוריה נשארים בקן או בקרבתו במשך ארבעה עד שישה ימים לפני שיצטרפו חזרה לקבוצת המשפחה המקורית, ואז יקבלו הגורים חלב מחזירות מניקות אחרות שבקבוצה. הצעירים נגמלים בגיל שלושה-ארבעה חודשים, ומתחילים לאכול מזון מוצק כגון תולעים וזחלים. הצעירים מגיעים בדרך כלל לבגרות מינית בגיל 18 חודשים.
חזירי הבר הם אוכלי כול (אומניבורים). הם אוכלים כמעט כל דבר שייתקלו בו, והם משנים את הדיאטה שלהם כך שהיא תתאים למה שנמצא בשפע בעונה. תפריטם כולל עשב, אגוזים, זרעים, שורשים, פטריות, פירות יער, פירות שדה, פגרים, שורשים, בצלים ופקעות, אשפה ופסולת ביתית, חרקים וזוחלים קטנים, עופות צעירים וביצים, יונקים קטנים וצעירים. חלזונות ופרוקי רגליים יבשתיים נמצאו אף הם בתפריט שלהם, אך הם תופסים פחות נפח.
חזיר הבר גורם נזק משמעותי לגידולים חקלאיים, כאשר הנזק לשטחים עשבוניים קבועים הוא תכוף וחמור יותר מאשר הנזק לגידולים חד-שנתיים. בישראל הם מעזים להתקרב לבתים ולאכול מזון של חתולים ושל בעלי חיים אחרים בחצרות ובגינות. כן נראה חזיר חופר בתלי רבייה של חולדים ואוכל את הגורים.
ביערות האלונים הם מחבבים במיוחד בלוטים ונבטי אלונים. בשפלת יהודה נראו חזירי בר ניזונים מפגרי דגים מתים בבריכת דגים. בחודשי הסתיו, כשהתבואה מבשילה, הם פולשים לשדות ואוכלים יבולי חיטה. הם שודדים גם שדות תפוחי אדמה, בוטנים ותירס, והם נוהגים לשוטט ולנדוד למרחקים בחיפושיהם אחר מזון.
העדרים הם משפחות-אם או קבוצות של אימהות המורכבות מנקבה או מאחיות עם צאצאיהן. גודל העדר נע בין שני פרטים ל-30. כשיש יותר מדיי פרטים או בזמן של מחסור במזון העדר מתחלק. נוצרים לפעמים גם עדרים של נקבות בדירוג חברתי נמוך, פרטים פצועים (חולים) או פרטים שגורשו מהעדר, אשר מתקבצים יחדיו.
חברי העדר מכירים ומזהים זה את זה לפי הריח, הקולות והמראה. טיפוח גוף חברתי בין הצעירים לנקבות הבוגרות יותר מחזק את הקשר ביניהם. אימהות לגורים שפרוותם עדיין מפוספסת לא מעוניינות בטיפוח גוף חברתי, ורק מהשנה השנייה הטיפוח מתחזק שוב. הקשר בין האימהות לצאצאיהן נמשך לרוב שנה וחצי. גם בתקופת ההמלטה הבאה הצעירים נשארים עדיין אצל האם ומלווים אותה ל"קן ההמלטה" ועוזבים אתה זמנית את העדר.
הזכרים נפרדים מהעדר בגיל 18-16 חודשים, ועוזבים את הטריטוריה. תחילה הם מתלהקים לחבורות "חופפות" עם סדר דירוג. אז הם הופכים ליחידאיים, ורק בתקופת החיזור הם חוזרים לזמן קצר לעדרים.
תחום מחיה הוא השטח שבו נע בעל החיים בחיפושיו אחר מזון ומים, וטריטוריה היא חלק מתחום המחיה המשמש את בעלי החיים בעיקר לרבייה. תחום המחיה של הזכרים גדול יותר מזה של הנקבות, והוא נע בין עשרה ל-20 קמ"ר, ושל הנקבות בין שניים לשישה קמ"ר. במחקר שנערך בהר מירון נמצא כי מרחק התנועה היומי שונה בין אזור לאזור ונע בין קילומטר וחצי לחמישה ק"מ באזורים אחרים. בהר מירון שטח תחום המחיה שלהם אינו עולה על שני קמ"ר.
בכל עדר קיים דירוג חברתי, שנוצר על ידי עימותים ומוכר ומכובד לטווח הארוך. בדרך כלל משקל הגוף קובע, וגם הגיל משמעותי. עימותים בזמן האוכל מתבטאים בדחיפות הגוף, דקירות בעזרת הניבים, נשיכות, התחמקויות וגנבת מזון. החזרזירים לא מדורגים במשך ארבעת השבועות הראשונים בסדר הדירוג הזה, אך הם כבר מתעמתים ביניהם על מקומות דירוג ומשתמשים, באופן משמעותי, גם במסת גופם בעימותים האלה.
כל הנקבות / אימהות מתייחסות לחזרזירים ללא "קנאת מזון". לאחר ארבעה חודשים וחצי מתחילים להיעלם הפסים בפרווה, שסימנו את "תקופת החסד" לחזרזירים מול הבוגרים, אבל מותר להם לאכול רק אצל האם, וכך יש יתרון לאימהות בדירוג גבוה יותר. בגיל שבעה-שמונה חודשים מגורשים הצעירים גם על ידי האם מהמזון (בתקופה זו הפסים נראים מטושטשים או שנעלמו), אך היא עדיין שומרת עליהם.
סדר הדירוג של הצעירים נקבע בגיל עשרה חודשים, אך לעתים הוא משתנה לאחר חודשיים-שלושה נוספים. זכרים צעירים מדורגים הכי נמוך, ונקבות חלשות יכולות לגרש זכרים חזקים יותר, מה שכנראה גורם לאלה לעזוב את העדר. בקן ההמלטה, הנקבות שמדורגות נמוך יותר תוקפות בהצלחה גם נקבות שמדורגות גבוה יותר.
לא ידוע על המעמד של זכרים יחידאיים מבוגרים מחוץ לתקופת החיזור והזיווג. ביניהם או מול נקבות חזקות, הזכרים מראים התנהגות של "הרשמה" או של "התגוננות". הזכרים מזהים זה את זה בעזרת הריח, ומעריכים באמצעותו את כוח הלחימה של היריבים. כאשר זכרים חזקים יותר מופיעים, זכרים חלשים אפילו מפסיקים את החיזור אחרי הנקבות המוכנות להתעבר ועוזבים ללא קרבות את הטריטוריה. דירוג האכילה ודירוג הזיווג אינם זהים. לדוגמה, עדרים שלא שייכים לטריטוריה עומדים בדירוג מתחת לבעלי הטריטוריה ומגורשים.
לפעילות של חזיר הבר יש שונות גאוגרפית, אך נראה שהיא מרוכזת לרוב בין שעות בין הערביים לשחר, ובעיקר בין השעות 00:00-20:00 ובסביבות 5:00, עם זמן מנוחה עיקרי בלילה ומנוחה קצרה יותר בשעות אחר הצהריים המוקדמות. באזורים שיש בהם לחץ גבוה של ציד נצפתה העברת הפעילות באופן כמעט בלעדי ללילה. חזירי הבר נחים בקבוצות הדוקות, כאשר יש מגע גוף אל גוף. באתרי המנוחה המשמשים כמה פעמים בטרם יינטשו, הם בונים קן מרופד עלים וענפים.
לחזירי הבר אין בלוטות זיעה, והם יכולים לסבול מזג אוויר חם. התפלשות בבוץ היא הפעילות המועדפת עליהם כדי להתקרר בחודשי הקיץ החמים. לאחר ההתפלשות, הם מתחככים כנגד עצים ושיחים, פעילות המשמשת לסימון טריטוריה ולסילוק חרקים, טפילים ושיער שנושר מפרוותם. בתקופה שבה חזיר הבר פעיל מינית, הוא מסמן עצים קטנים באמצעות הניבים. לאורך הנתיבים שבהם עבר אפשר למצוא עצים שמסומנים לא רק בחריתות אלא גם באמצעות פרומונים.
לחזירי הבר חוש ריח מעולה. טווח הריח שלהם הוא הגדול ביותר המוכר מבין כל היונקים, ומספר התאים קולטי הריח שלהם הוא הרב ביותר. גם חוש השמיעה של חזירי הבר מפותח מאוד. שני החושים מעמידים את חזירי הבר מעל לכלבי ציד מאומנים היטב. גם חוש הטעם שלהם מפותח מאוד. חוש הראייה, לעומת זאת, מוגבל: העיניים קטנות, וראיית הצבעים פשוטה מאוד. לחזיר הבר יש זיכרון טוב להפליא, יכולת למידה גבוהה וחוש זמן מעולה, ומוחו גדול ומפותח מאוד.
בנייה, פיתוח מואץ והרס בתי הגידול דוחקים את חזירי הבר משטחי המחיה שלהם, וכך הם מוצאים את עצמם בתוך האוכלוסייה האנושית גם בערים גדולות כמו חיפה וראשון לציון. בתמונה: נקבת חזיר בר עם גורים, על רקע בניינים של אחת הערים הגדולות בארץ.
ביחס לבעלי חיים בסדר הגודל הזה, חזירי בר הם חמקניים בצורה מרשימה. את שעות היום הם מבלים במחבוא בצמחייה הסבוכה, והם מופיעים רק בדמדומים כדי להתחיל את פעילויות חיפוש המזון הליליות שלהם. כיצד ניתן לדעת אם הם נמצאים באזורי יער של סביבתכם? למרבה המזל, ההתנהגויות הליליות שלהם משאירות מאחוריהן מגוון של סימני שדה המגלים את נוכחותם עם עלות השחר. התנהגויות של אכילה, תנועה, טיפוח עצמי וחיזור משתקפות בכמה מאפיינים של סימני שדה.
שדה מרעה שנפגע קשות בשורשיו הוא הסימן הברור ביותר שחזיר הבר משאיר. כשהמרעה רטוב מגשמי הסתיו הראשונים, חזיר הבר נכנס לשדה כשהוא נובר בשורשי הצמחים אחר תולעים וזחלים. במקרים נדירים שדה עשוי לעבור "חריש" מלא על ידי חזירי הבר, וזאת בתוך לילה אחד או שניים. טיפוסי יותר הוא שהעקירה מהשורש תיעשה רק בכמה מקומות. גם גיריות עשויות לחפור בשדה מרעה כאשר הן מחפשות מזון או חופרות בתי שימוש.
יחד עם זאת, עקירת שורשים על ידי חזירי בר מאופיינת במשטחי דשא קטנים שנהפכו בקצה של אזור השורשים. היעדר סימני סריטות מציפורני הגירית והימצאות עקבות רגליים של חזירי הבר יאמתו כי היו אלה חזירי בר.
בקרקע רכה יותר, כדוגמת קרקע של שדה שזה עתה נזרע, חזיר בר שעוקר שורשים משאיר לרוב שביל עקבות צר לאורך כמה מטרים. במקרים האלה, החזיר הולך ישר קדימה מבלי להרים את האף מהקרקע, וכך הוא חורש תלם רדוד באדמה. שוב, הנוכחות של עקבות בקרקע הרכה מוכיחה זאת.
ניתן להבחין בקלות בין עקבות של חזירי בר לאלה של מפריסי פרסה אחרים, היות שלחזיר בר יש טלף אחד קצר ולצדו טלף גדול המוצב נמוך יותר, והם רחבים יותר מהשסעים, גם כאשר החיה צועדת לאט. כשמדובר בעדר, טביעות הרגל עשויות להיות בגדלים שונים. אצל החזרזירים הן העתקים קטנים של עקבות המבוגרים, אך ללא הטבעה של הטלף הקצר. אורכה של טביעת הרגל אצל הבוגרים הוא חמישה עד שמונה ס"מ ורוחבה ארבעה עד שישה ס"מ; אורך הפסיעה הוא 40-20 ס"מ.
את הסימנים של חזירי בר שאכלו בתוך אזורי יער ניתן לראות בקלות בשלהי החורף ובאביב, כאשר ההפרעות לצמחייה החדשה מורגשות במיוחד. ערמות העלים של יערות נשירים, לעומת מרבדי המחטים ביערות עצי מחט, הן סביבת חיפוש השורשים המועדפת של חזיר הבר. לעתים קרובות נעקרים שרכים, כלניות בר ופעמוניות כתוצאה מחיפושיהם של החזירים אחר פקעות, שורשים וצמחים צעירים.
פריטי תפריט שהם חשובים ביותר עבור חזיר הבר הם פירות הסתיו של האצטרובלים, ערמונים ועלי אלונים, המספקים לנקבות את הפרוטאין שהן זקוקות לו לעונת הרבייה העתידית. לפיכך, סימני חיפוש שורשים יכולים להיות שכיחים מתחת לעצים הנותנים פירות בסתיו.
כדי להגיע לאזור ליקוט מזון, חזיר הבר יכול לעבור במסלול זהה במשך כמה לילות. נתיבי האכילה יכולים להיות לאורך קווי עצים או גדרות חיות, ולעתים קרובות ניתן למצוא סימנים כמו שיער שנתפס בגדר תיל בעת שהחיה התכופפה מתחתיה.
לחזירי הבר יש פרווה גסה של שיער חום עם קצוות לבנים. כשקווצות שיער נתפסות בתיל יש להן צורה שדומה לשיער של גירית. עם זאת, לחזיר בר יש גם פרווה תחתונה בצבע בהיר יותר שלעתים קרובות נמצאת יחד עם השיער הארוך שעל הגדרות. זהו סימן המעיד על כך שחזיר בר עבר במקום ולא גירית. ניתן לקבל עדות נוספת כאשר מחפשים עקבות בכל צד של הגדר, ולפי גובה השיער שעל הגדר. אם הוא 70 ס"מ מעל לקרקע, הוא אינו יכול להיות של גירית.
רק לפעמים מוצאים גללים של חזירי בר באזורי האכילה, אך ניתן למצוא אותם לרוב לאורך נתיבים המובילים אל מקומות האכילה ומהם. השארת גללים במקומות מרוחקים מאזורי האכילה היא מדיניות מכוונת כדי שלא לחשוף את אזורי האכילה לחיות טרף. הגללים של חזירי הבר גדולים יותר ובעלי צורה שונה מאלו של מפריסי פרסה מעלי גירה אחרים, ויש בהם גושים לא סדירים שיכולים להגיע עד לכדי שבעה ס"מ עובי ועשרה ס"מ אורך.
צבעם שחור, אך כשהם טריים הוא עשוי לכלול גם גוון סגול. אחרי זמן מה הם הופכים לאפורים ומתפוררים. חזירי הבר אינם יכולים לעכל תאית, ולכן הם לועסים את העשב כדי לסחוט ממנו את מיציו, ואז הם פולטים את השאריות בצורת "לעוסית" שנראית כגוש עשב דבוק. חזירי הבר יכולים לחדור לתוך גדרות מברזל כשהם משאירים אחריהם פרצה בצורת חצי קשת אופיינית המסגירה את נוכחותם.
חזירי בר, כאמור, מזיקים למגוון יבולים חקלאיים בכל העולם. הם פוגעים בגידולים על ידי אכילה, נבירה ורמיסה, הם פוגעים גם במערכות השקיה, בגדרות ובמזון לחיות משק. הם גורמים נזקים לגידולי שדה כמו תירס, חיטה, בוטנים, אבטיחים וירקות שונים.
במטעי פרי שונים הפגיעה היא בפרי, בנבטים וגם בענפים, בגזעים ובשורשים של עצי פרי חדשים. במקומות רבים בעולם, כולל בישראל, מדללים את אוכלוסיית חזירי הבר באזורים שבהם נזקי החקלאות קשים או שהם מהווים מטרד בתוך יישובים. הדילול נעשה על ידי ציידים שקיבלו היתרים מיוחדים.
הפסדי יבולים המיוחסים לחזירי הבר גבוהים בכמה מדינות, דוגמת פולין, איטליה צרפת ולוקסמבורג, עד כי יש שם תכניות לפיצוי חקלאים על הנזק. נערכו מחקרים למציאת יבולים שימשכו פחות את חזירי הבר.
מחקרים באירופה הראו כי חומרת הנזקים שעושים חזירי הבר מקושרת לזמינות העונתית של בלוטים ומזון טבעי אחר. בשנים שבהן יש שפע של מזון מהטבע יש פחות נזקים לחקלאות. כשיש עלייה באוכלוסיית חזירי הבר, עולה כמובן הנזק ליבולים החקלאיים.
כתב וצילם: עזרא חדד
הכתבה התפרסמה במגזין "טבע הדברים". לפייסבוק של "טבע הדברים"
לפנייה לכתב/ת 
