לגלות את העתיד בגיל 80: הפריחה האישית בדיור המוגן
יהודית מצאה את עצמה מחדש כצלמת, פטר חבר פעיל בהרכבים מוזיקליים וישראלה מתמלאת גאווה כשהיא רואה שהציורים שלה תלויים על קירות בתי הנכדים. זה מה שקורה כשמגיעים לגיל השלישי ופתאום מוצאים אנרגיות חדשות להגשים חלומות ישנים
בשיתוף בית בלב
*כל הצילומים בכתבה צולמו על ידי יהודית גבור
לכל אחת יש חלום קטן שהיא לוקחת איתה לאורך החיים. לכל אחד יש סוד כמוס שהוא שומר בלב מאז שהוא ילד. אולי היא חלמה להיות בלרינה, או פסנתרנית? למלא אולמות ולנגן מול קהל? אולי הוא חלם להיות צייר? או צלם? או שחקן?
אבל החיים, כמו החיים, מובילים למקומות אחרים. לפעמים זה הצורך להתפרנס, לפעמים החשש שאולי אני לא מספיק טוב, אולי ילעגו לי? והחיים מובילים אותנו, לפעמים בלי שנשים לב. לימודים, עבודה, ילדים, משפחה, ואנחנו שוכחים את החלום הקטן.
מסתבר שהחלום הקטן לא שוכח אותנו, וממשיך להבהב בתוכנו כל השנים. כך גילתה יהודית גבור, שרק כשהתקרבה לגיל 70, יכלה להרשות לעצמה להניח מאחור את הקריירה המשגשגת שלה כהנדסאית אדריכלות, קריירה שבמסגרתה עבדה בכמה ממשרדי האדריכלים הנחשבים ביותר בארץ, ולחזור אל האהבה האמיתית שלה – הצילום.
קראו גם:
רק מתחילים: שוק הפנויים פנויות בגיל השלישי תוסס מתמיד
מבשלים עם נשמה: סדנאות בישול למאושפזים מונשמים
רגע לעצמם: המקום בו המטפלים בהורים מבוגרים יכולים לנוח
היום היא צלמת הבית של הדיור המוגן בו היא מתגוררת, מצלמת אירועי תרבות ונשפים וגם אירועים פרטיים של חברים."אני אוהבת לצלם מאז שאני זוכרת את עצמי", היא מספרת. "אבל רק כשהגעתי לדיור המוגן יכולתי להתחיל לעסוק בזה באמת. כשעובדים ומגדלים ילדים, רצים אחריהם, קניות, בישולים, חוגים, קריירה, אין הזדמנות לעשות מה שאוהבים באמת".
מלבד הצילום, עוסקת גבור במרבית פעילויות הספורט שמציע הדיור המוגן "בית בלב" בתל אביב – צ'יקונג, פלדנקרייז, יוגה וחדר כושר, משתתפת בקורסים בקתדרה ושומעת הרצאות שני בקרים בחודש. היא גם מכהנת בתפקידים ציבוריים וכיום היא גם מזכירת עמותת דיירי הדיור המוגן בישראל, אחרי שהייתה כשנתיים מזכירת ועד הדיירים בבית בלב.
"בדיור המוגן יורד העול העצום של תחזוקת הבית. מתחזקים לי את הדירה, מנקים, מטפלים, אם מתקלקל הברז או משהו אחר יש מי שיתקן. פשוט מתפנה זמן איכות לעשות מה שלא הספקנו כשהיינו צעירים".
פוגשים משהו חדש בפנים
מזי אורן, מנהלת "בית בלב" בקריית מוצקין - בית אילדן ומנהלת תחום הדיור המוגן ברשת "בית בלב", כבר רגילה לשמוע סיפורים כמו של יהודית גבור. להפתעתה, היא אומרת, המקצוע שלנו, שמגדיר את הזהות שלנו בהיותנו צעירים, ובכל שנות הקריירה, מסתבר שלא תופס מקום כ"כ גדול בגיל השלישי.
"במפגשים עם הדיירים בשיחות בבית הקפה הנושא הזה לא עולה. בדיור שלנו מתגוררים אנשים עם קריירות מפוארות - מנכ"לי חברות, רופאים ובעלי תפקידים שתרמו לחברה. היית יכולה לצפות שאנשים יספרו על המקצוע ושהנושא הזה יתפוס מקום. וראה זה פלא - הם לא מדברים על הקריירות שהיו ונגמרו. זה פשוט לא מעניין. מה שכן מעניין זה איך הם מרגישים, סיפורים על הילדים, המשפחה ובעיקר חוויות מההווה. מצאתי את עצמי יודעת הרבה על הדיירים, אבל אצל רובם אין לי מושג בכלל במה הם עסקו".
מסתבר שכשאנחנו מגיעים לגיל מסוים, ומשילים מעצמנו את טרדות החיים, משהו חדש פורח בתוכנו. "את רואה שאנשים פוגשים אצל עצמם דברים שפעם הם לא נתנו להם מקום", אומרת אורן. "ציור, שירה, אמנות. את צריכה לראות את חוג התאטרון כאן, כמה הדיירים מושקעים בו, כמה הם מטפחים את התחביב הזה".
-איך את מסבירה את זה, את הפריחה המחודשת בגיל כזה?
"סוף סוף הם יכולים לעסוק במה שכל חייהם הסב להם אושר אבל הם לא יכלו לעשות אותו. אמנות, התנדבות, נתינה. פתאום את לא צריכה להוכיח כלום לאף אחד, את לא נמצאת במרוץ. כשאנחנו רצים כל החיים אחרי דברים אנחנו לא נותנים מקום למה שאין בצדו כסף וסטטוס. אנחנו מחשיבים פחות את הנפש ואת מה שעושה לנו טוב באמת".
גם רינה יעקבי, דיירת בת 86 בבית בלב בקריית מוצקין – בית אילדן, מרשה לעצמה עכשיו לעשות את מה שהיא באמת רוצה אבל לא הספיקה כל החיים. סדר היום העמוס שלה נפתח בשיעור פילאטיס, ממשיך בהתנדבות במחלקה סיעודית ובהתנדבות עם דיירת עיוורת, אותה היא לוקחת לשתות קפה עם חברות ומבלה איתה עד הצהריים, אז היא צריכה למהר לשיעור רפלקסולוגיה. אחר הצהריים רינה נפגשת עם חברות ובערב היא הולכת לשמוע הרצאה.
לפני המעבר לדיור המוגן, רינה עבדה במשך שנים ארוכות בקרן קיימת לישראל כעוזרת למנהל אגף הייעור, "עבודה מעניינת בהחלט", כהגדרתה. אחרי שבעלה נפטר ותאונת דרכים שעברה גרמה לה לקרע בכתף, רינה החליטה "שזה לא הזמן להיות לבד" ועברה לבית אילדן.
-רינה, איך את מרגישה בימים אלו?
"אני מרגישה מעולה. למה לא? אני ממשיכה את החיים הקודמים שלי כרגיל, רק בצורה הרבה יותר נוחה וקלה". מלבד סדר היום העמוס שלה, רינה גם כותבת לאילדתון, העיתון של בית אילדן, אחראית לכתוב את הברכות כשהחברים בבית חוגגים יום הולדת או אירוע משמח אחר, ומצלמת תמונות באירועים של הבית, אותן היא מעלה לעמוד הפייסבוק.
"יש משהו בדיור המוגן שמאפשר את זה", מוסיפה אורן. "את מגיעה למקום שבו את מרגישה מוגנת ולא מוציאה אנרגיה על הבטחון הבסיסי. הוא קיים כי את גרה בדיור מוגן. את לא עסוקה במחשבה מה אעשה היום? בדיור המוגן זה מונגש לך, מובטח לך. הדברים מגיעים אלייך. את לא צריכה להשקיע אנרגיה, רק לרדת במעלית ומשהו יפגוש אותך.
"לפני כן הייתי יושבת בבית ומתלבטת אם ללכת להרצאה", מספרת יעקבי. "הייתי חושבת – כדאי לי או לא? אם יש גשם בחוץ, או חמסין, צריך להתלבש, צריך להגיע, לנסוע באוטובוס, ואולי ההרצאה בכלל לא תהיה מעניינת, אולי היא לא שווה את הטרחה?"
"אחד היתרונות העצומים בדיור המוגן הוא הנגישות", מוסיפה אורן. "חוגי הספורט, האמנות, הכל נגיש. בגיל השלישי אנשים סומכים פחות על היכולות הפיזיות שלהם ומודאגים מהגעה ממקום למקום. הדאגה העיקרית בדיור המוגן היא 'מה יגרום לי שמחה'".
קריירה שנייה
ומה שגורם שמחה לישראלה זוסמן, שמתגוררת בדיור המוגן בקריית מוצקין כבר 11 שנה, הוא הציור. במשך שנים ארוכות עבדה זוסמן בחברת החשמל, גידלה את ילדיה והתנדבה בבית החולים רמב"ם. רק כשהייתה בת 60 היא חזרה אל החלום והחלה לפתח אותו.
בשנים האחרונות, ציורים של זוסמן מוצגים בגלריית בית בלב בית אילדן. "לראות ציור שלי תלוי על הקיר בסלון הבית של ילדיי או נכדיי זו תחושת סיפוק עצומה ואני נרגשת לראות את היצירות שלי בכל פעם מחדש", היא אומרת בהתרגשות.
גם פטר גבור בן ה 84, שניהל חברה בתחום האלקטרוניקה והמחשבים, מצא קריירה שנייה ומשגשגת בגיל מבוגר יחסית. לאחר שנים ארוכות בהן ניהל עסק משלו, שלא השאיר לו פנאי לפתח את עצמו ואת התחביבים שלו, הוא פרש מעבודתו והחל לעשות את מה שהוא אוהב באמת – מוזיקה.
בעשר השנים האחרונות מנגן פטר על פסנתר באופן מקצועי. הוא חבר בשני הרכבי ג'אז ומנהל את הפיאנו בר של בית בלב תל אביב. בנוסף, הוא עורך סרטי וידאו קצרים לאירועים של בני משפחה וחברים.
מבחינת יהודית גבור, ההחלטה לעבור לדיור מוגן בגיל צעיר יחסית היא אחת ההחלטות החכמות שעשתה בחייה. "עדיף לעבור לדיור מוגן בגיל 70 ולא 80 או 90", היא ממליצה לכולם. "זה לא בית אבות, זה מלון עשרה כוכבים שאפשר להגשים בו את עצמנו בכל יום מחדש. תתחילו ליהנות מהחיים כמה שיותר מוקדם".
בשיתוף בית בלב
לפנייה לכתב/ת 
