הרופא שניסה לאחד את העולם
100 שנים למותו של אליעזר זמנהוף, ממציא שפת האספרנטו - השפה המלאכותית המצליחה ביותר בעולם
"חינכו אותי להיות אידיאליסט ולימדו אותי על האחווה של כל בני האדם. אבל בכל פעם שהייתי ברחוב או בחצר, שכנעו אותי שאין 'בני אדם'... יש רק רוסים, פולנים גרמנים ויהודים. הדברים האלה עינו את נפשי בילדותי", הסביר אליעזר זמנהוף את המוטיבציה שלו ליצירת שפה בינלאומית, שתסייע לאחד את האנושות. בדרך ליצירת שפה אוניברסלית הוא חווה קשיים ואכזבות, וגם היום, כשהשפה שפיתח היא השפה המלאכותית המצליחה בעולם, האנושות רחוקה מאוד מלהיות מאוחדת.
עוד כתבות באתר מכון דוידסון , הזרוע החינוכית של מכון ויצמן:
הכל על מדע באפליקציה של מכון דוידסון - להורדה באייפון ובאנדרואיד
מגדל בבל בפולין
אליעזר זמנהוף (Zamenhof) נולד בדצמבר 1859 בביאליסטוק, עיר פולנית שהייתה אז בשלטון האימפריה הרוסית. אביו, מרק (מרדכי) זמנהוף, היה איש חינוך ומורה לשפות וגם אתאיסט מושבע. אמו, רוזליה (לבית סופר) הייתה לעומת זאת יהודייה מאמינה. לשמו העברי אליעזר (לייזער או לזר בשפות המקומיות) הוסיפו ההורים בשל החוק הרוסי גם שם נוצרי, לודוביק (או לודביג, בהגייה גרמנית).
ביאליסטוק בתקופת ילדותו של זמנהוף הורכבה מבליל של אוכלוסיות, ולכן גם דוברו בה לשונות רבות. בבית משפחת זמנהוף דיברו יידיש, כמו אצל רוב המשפחות היהודיות, שהיו אז רוב תושבי העיר. אף על פי שהעיר הייתה בשליטת רוסיה מתחילת המאה ה-19, עדיין ישבו בה פולנים רבים, לצד רוסים, ליטאים, טטרים, גרמנים ועוד.
כבר בגיל צעיר שלט זמנהוף בכמה שפות. לצד יידיש, הוא דיבר רוסית שכנראה שמע מאביו, וגם פולנית, אף שרשמית אסרו השלטונות הרוסיים ללמוד בשפה זו בביאליסטוק. הוא גם למד גרמנית מאביו, שהתמחה בהוראת גרמנית וצרפתית. בהמשך למד גם עברית, ובתקופת התיכון הוסיף על אלה צרפתית, לטינית ומעט יוונית ואנגלית.
זמנהוף נתקל באפליה, אלימות ושנאה על רקע לאומי ברחובות ביאליסטוק מגיל צעיר. הוא הרגיש כי אחד הדברים המפרידים בין העמים והקבוצות האתניות הוא הפער הלשוני. כשהיה בן עשר חיבר מחזה בחמש מערכות בשם "מגדל בבל", טרגדיה המשקפת את החיים שהכיר בביאליסטוק ועוסקת באי הבנות בין תרבויות בשל היעדר שפה משותפת.
כשהיה אליעזר בן 14 עברה המשפחה לוורשה. גם שם הרעיונות בדבר הפערים הלשוניים לא הרפו ממנו, כמו גם הרצון למצוא להם פתרון. כבר בהיותו תלמיד תיכון החל לנסות ולפתח שפה בינלאומית, שתוכל לגשר על הפערים האלה. הגרסה הראשונה של הלשון שהמציא הייתה בעלת דקדוק עשיר, אבל מורכב למדי. כשלמד אנגלית הבין שהדקדוק חייב להיות פשוט יותר, ושיפר את השפה בכיוון הזה.
שנים של עבודה
זמנהוף השתדל להשתמש במילים שיהיו מובנות לכמה שיותר אנשים, גם אם אינם מכירים את השפה הבינלאומית. הוא בחר כמה שיותר מילים הדומות למילים בינלאומיות, או מילים המוכרות לדוברי שפות שונות. השפה מבוססת על מספר מצומצם יחסית של שורשים, שאליהם מוסיפים סיומות ותחיליות שונות כדי להגדיל את מספר המשמעויות, באופן שמאפשר לייצר מילים רבות יחסית. כמו כן השפה כללה מספר לא גדול של כללי דקדוק. הדבר החשוב ביותר הוא שאין בה יוצאים מהכלל, כמו שיש בכל השפות הטבעיות, כך שקל מאוד ללמוד אותה, בעיקר לדוברי שפות אירופיות.
כשסיים את לימודי התיכון כבר הייתה בידי זמנהוף גרסה כמעט מושלמת של השפה, שהוא כינה אותה Lingwe Uniwersala, כלומר שפה אוניברסלית, בלשונו. הוא הציג את השפה לכמה מחבריו לכתה, אבל עדיין לא הרגיש שהיא בשלה לפרסום. במקום זה הוא הפנה את מרצו לחיבור ספר על הדקדוק של היידיש. גם אותו הוא לא פרסם כשסיים לכתוב, אם כי חלקים מספר פורסמו בהמשך בכתב עת יידי.
ב-1879 יצא זמנהוף למוסקבה, ללמוד רפואה. בעקבות גל הפרעות ביהודי האימפריה הרוסית, שזכה לכינוי "סופות בנגב", שב זמנהוף לפולין, מחשש מפני חקיקה אנטישמית ברוסיה, חשש שאכן התממש ב-1882. הוא המשיך את לימודי הרפואה באוניברסיטת ורשה, וכשסיים ב-1885, קיבל משרת רופא בליטא. כעבור זמן קצר עבר לווינה, כדי להתמחות ברפואת עיניים.
במהלך לימודיו המשיך זמנהוף לשכלל ולשפר את השפה שהמציא, והכניס בה שינויים גדולים. בכל פעם ששינה משהו, בחן את השפה באמצעות תרגום טקסטים לשפה הבינלאומית וכתיבת טקסטים מקוריים, כדי לבדוק כמה היא שימושית. נראה שהוא גם הושפע לתקופה קצרה משפת Volapük, שפה בינלאומית שהמציא הכומר הגרמני יוהן מרטין שלייר (Schleyer) ב-1880. עם זאת, זמנהוף המשיך בדרכו בעקביות. בתקופה ההיא עסק פחות במילים מסוימות, ויותר במארג השלם של השפה, כדי לוודא שהיא תהיה קולחת והרמונית ככל האפשר. ב-1885 הרגיש סוף סוף שהשפה הושלמה ואפשר לפרסם אותה.
מצוקה כלכלית
במקביל לתחילת עבודתו כרופא, עסק זמנהוף גם בחיפוש מימון לפרסום השפה שפיתח. בסופו של דבר, הישועה הגיעה מאביה של ארוסתו, קלרה זילברניק (Zilbernik). האב, סנדר זילברניק, היה איש אמיד, בעליו של בית חרושת לסבון, והסכים לתת לזמנהוף את הסכום הדרוש להדפסת ספר השפה, על חשבון הנדוניה שיקבל כשיישא את בתו.
העבודה נמסרה לבעל בית דפוס בוורשה, ולאחר אישור הצנזורה, ביולי 1887 ראתה אור חוברת בת 42 עמודים בכותרת "שפה בין לאומית. הקדמה וספר לימוד (לדוברי רוסית)". עד סוף השנה יצאו מהדפוס בוורשה חוברות דומות בפולנית, צרפתית וגרמנית. בשנים הבאות ראתה אור החוברת גם באנגלית, יידיש, עברית (שדובריה אז היו מעטים מאוד), שבדית, איטלקית, ספרדית, צ'כית ולשונות נוספות. זמנהוף לא חתם על החוברת בשמו, אלא הסתפק בשם העת Doktoro Esperanto, כלומר "הרופא מלא התקווה" בלשון שהמציא. עד מהרה דבק השם הזה בשפה החדשה, והיא הפכה לשפת "אספרנטו", כלומר שפת התקווה.
החוברת הראשונה קיבלה את הכינוי unua libro (הספר הראשון), ועד מהרה הוציא זמנהוף גם את הספר השני, שהכיל עוד חומרי לימוד ותרגילים. בשונה מקודמו, הספר השני יצא רק בשפת אספרנטו, ולא במהדורות המיועדות לדוברי שפות שונות. זמנהוף הבהיר מראש שהוא מוותר על כל הזכויות בשפה שהמציא, ומעוניין שהיא תהיה לנחלת הכלל.
לאכזבתו של זמנהוף, השפה לא התפשטה כפי שקיווה. הוא הציב לעצמו יעד של 10 מיליון דוברי אספרנטו, אבל כעבור שנתיים, ב-1889, עמד מספרם על כאלף בלבד, כמעט כולם באימפריה הרוסית. אף על פי כן, הוא לא התייאש, והתחיל לפרסם כתב עת באספרנטו, לדוברי השפה. גם זה היה כישלון, ולביטאון לא היו יותר מכמה מאות מנויים. גם הצעתו של זמנהוף מעל דפי כתב העת, לייסד ארגון עולמי של דוברי השפה הבינלאומית נפלה על אזניים ערלות.
לצד קשייו בהפחת רוח חיים בשפה שהמציא, התמודד זמנהוף גם עם קשיים כלכליים לא מעטים, שנבעו בין השאר מהעובדה שהקדיש חלק ניכר מזמנו לענייני אספרנטו. הקשיים הכלכליים דחפו אותו לחיפוש משרות רפואיות במקומות מרוחקים יותר מהמרכז התרבותי, כמו גרודנו (כיום הורדנה בבלארוס) או חרסון שבאוקראינה. הוא גם נאלץ להסתייע כלכלית בחמיו, שהמשיך לתמוך במשפחה, אך הבהיר לו שהוא מעוניין שנכדיו יתחנכו בוורשה. זמנהוף נאלץ לצמצם את פעילותו בתחום האספרנטו, ולהקדיש יותר זמן לפרנסת משפחתו.
הצלחה קטנה
אף על פי כן, השפה החדשה קנתה לה אט-אט בסיסי מעריצים באירופה. בנירנברג שבגרמניה נפתח מועדון ראשון של דוברי אספרנטו, ובעקבותיו צצו בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 עוד ועוד מועדונים. זמנהוף עצמו, על אף צמצום הפעילות, המשיך לשקוד על תרגום יצירות מופת מהספרות העולמית לאספרנטו, בהן למשל "המלט" של שייקספיר, ויצירות של הנס כריסטיאן אנדרסן, היינה, מולייר, גתה, דיקנס וסופרים אחרים.
ב-1905 התכנסה בבולון שבצרפת ועידה ראשונה של דוברי אספרנטו, בהשתתפות 688 צירים מ-20 מדינות. לאחר הוועידה העניק ראש ממשלת צרפת לזמנהוף את אות לגיון הכבוד. הפופולריות של השפה המשיכה להתפשט, וב-1910 הוזמן זמנהוף לכינוס בוושינגטון. באותה שנה הגישו צירי פרלמנט בבריטניה וצרפת את מועמדותו לפרס נובל לשלום. כעבור שנתיים הרגיש זמנהוף שהשפה כבר צברה תמיכה רחבה די הצורך, והתפטר מתפקידיו באיגוד האספרנטו העולמי. הוא המשיך לעסוק בתרגום טקסטים, ובראשם מפעל חייו - תרגום התנ"ך לאספרנטו.
בתקופה שאחרי מלחמת העולם הראשונה המשיכה שפת האספרנטו לפרוח, ואפילו היו הצעות להפוך אותה לשפה הרשמית של חבר הלאומים, הגוף שהוקם בעקבות המלחמה, והפך לימים לאו"ם. אלא שזמנהוף לא זכה לחזות בכך. הוא מת ב-14 באפריל 1917 בוורשה, מאי ספיקת לב.
לאחר שנות הפריחה, באו גם שנים קשות. בגרמניה הנאצית נאסרה האספרנטו בשל יהדותו של זמנוף. בברית המועצות היא נאסרה משום שנתפסה כמנוגדת ללאומנות הסובייטית. גם משטרים אחרים כמו ספרד בתקופת פרנקו ויפן שללו את האספרנטו.
לאחר מלחמת העולם השנייה התייצב מצבה. מספר הדוברים בעולם נאמד בין מיליון לשני מיליון, בהם כ-1,000 - 2,000 דוברי אספרנטו מלידה. לטענת כמה מחסידיה הדבר הופך אותה משפה מלאכותית לשפה טבעית, משום שיש דוברי אספרנטו כשפת אם, אך גם הם מסכימים שהמספר הזה זניח למדי. אף על פי שהאספרנטו היא השפה המלאכותית המצליחה ביותר בעולם, מספר דובריה גם היום, בעידן האינטרנט, קטן בהרבה ממה שציפה זמנהוף.
מחקרים סותרים
זמנהוף ראה בחזונו את האספרנטו כשפה שנייה. כלומר, שפה שילמדו אותה ברחבי העולם, לצד שפת המקום, והיא תשמש לתקשורת בינלאומית. החזון הזה של שפה מגשרת לא התממש, אבל עמד במוקד של כמה מחקרים מעניינים.
כמה וכמה חוקרים ניסו לבדוק אם אספרנטו אכן קלה יותר ללימוד משפות טבעיות. מחקרים בארצות הברית ובאירופה מצאו כי תלמידי תיכון ואוניברסיטה אכן רוכשים את השפה בקלות רבה יותר בהשוואה ללימודי שפות כמו איטלקית, צרפתית, ספרדית וגרמנית, לעיתים אפילו בחמישית מהזמן שנדרש לרכישת השפות האלה. כמה מהמחקרים המוקדמים סבלו ככל הנראה מהטיות ובעיות מתודולוגיות, אבל גם מחקרים עדכניים יותר מצביעים על כך שאספרנטו קלה יחסית לרכישה.
כמה מחקרים הנסקרים כאן מצאו כי לימודי אספרנטו כשפה שנייה, אחרי שפת האם, שיפרו מאוד את היכולת של תלמידים לרכוש בקלות יחסית שפה שלישית. למשל, מחקר בריטי הראה כי נערים אנגלים שלמדו אספרנטו, למדו אחר-כך צרפתית בקלות רבה יותר. מחקרים דומים העלו כי לימודי אספרנטו שיפרו את ההישגים של תלמידים מפינלנד שלמדו לאחר מכן גרמנית, ושל תלמידים בגרמניה וביפן שלמדו אנגלית בעקבות לימודי אספרנטו. עם זאת, יש חוקרים הטוענים כי הממצאים האלה מוגבלים, וכי אין לפי שעה הוכחה מוצקה להשערה ששפה שנייה לסייעת ללמוד שפה שלישית, גם לא כשמדובר באספרנטו.
חוקרים אחרים, בעיקר מתחומי הפסיכולוגיה והסוציולוגיה, מצביעים על התנגדויות שונות ללימוד אספרנטו, בין השאר משום שאין לה שייכות לאומית או בסיס גיאוגרפי, אין לה ספרות מקור עשירה והיא נתפסת כדבר לא אמיתי, בהיותה שפה מומצאת, ולא טבעית. התנגדויות אחרות לאספרנטו נובעות מקרבתה לשפות האירופיות בלבד, ולכן חוסר התאמתה לשפות של מזרח אסיה, למשל. לגורמים האלה, אפשר להוסיף את התחזקותה של האנגלית כשפה הבין-לאומית האמיתית בעשורים האחרונים, בעיקר מאז התפתחותה של רשת האינטרנט.
זמנהוף זכה בחייו להוקרה ולפרסים רבים, וגם להנצחה רבה לאחר מותו. בערים רבות ברחבי העולם, וגם בישראל, יש רחובות על שמו. מדינות רבות הנציחו אותו על בולי דואר, ויש אפילו אסטרואיד שנקרא על שמו. משנת 2009 מצוין ביום הולדתו, 15 בדצמבר, יום זמנהוף, חגם של אוהבי האספרנטו.
אף על פי כן, הסיבות שנמנו קודם מסבירות כנראה, לפחות חלקית, מדוע העולם לא הושיט יד לשפה שנראית כבעלת יתרונות רבים: קלה ללמידה, נוחה לשימוש ואף משפרת את היכולת ללמוד ולהבין שפות נוספות. נראה שגם 100 שנה אחרי מותו של זמנהוף, אנחנו עדיין לא מוכנים לוותר על רעיונות הלאום, אפילו כדי ללמוד שפה שנייה משותפת לכולנו.
לפנייה לכתב/ת 
