חופשה אקזוטית פלוס שתיים
כשתמי פדרמן נחתה בסיישל היא ראתה גן עדן עלי אדמות, אבל את הטור הזה היא מעדיפה להקדיש דווקא לרגעים הפחות פוטוגניים
מאז שאני ילדה אני שומעת על החופשה האקזוטית של ההורים שלי לאיי סיישל וחולמת להגיע לשם. השנה החלטנו סופסופ לארוז את עצמנו ולנסוע. כל מה ששמעתם נכון, סיישל הוא אי מרהיב ביופיו, ממש כמו בחלומות, סוג של גן עדן עלי אדמות. אני יכולה בקלות לתאר את כל הרגעים היפים שהיו בטיול הזה ולהסתיר את הרגעים הפחות פוטוגניים... אבל אני מעדיפה לכתוב על כל מה שלא תשמעו בפייסבוק, או תראו באינסטגרם, כל מה שאנשים לא מראים או מטשטשים בתמונות ובסיפורים. כל מה שלמדתי על בשרי בטיול הזה.
קודם כל בסיישל חם. חם מאד! ויש גם לחות גבוהה, ממש גבוהה! כן, ככה זה כשמגיעים למקום שמשי ויפיפה. מזיעים. מזיעים מאד אפילו. נסענו לסיישל משפחה מורחבת, סוג של חמולה של שישה עשר אנשים, קטנים וגדולים.
במהלך הטיסה הבלגן במטוס הגיע לשיאים חדשים. אני די משוכנעת שמאזן ההורים לעומת הילדים הופר בטיסה, לפחות ככה זה הרגיש. כמה שעות באוייר והילדים שברו את המטוס וגם את כוח הרצון של ההורים המיואשים שניסו להשתלט עליהם (ואני בראשם כמובן).
אחרי שהבת שלי בטעות הפכה את מגש האוכל שלה ומרחה פסטה לאורך כל רצפת המטוס, החלטתי שאין מנוס מיין אדום ולשם מעדו פניי. הטיסה הרגישה כמו סצנת איימה מספר הג'ונגל והגיעה לשיאה כאשר אישה סימפטית אשר נאלצה לשבת בין שתי שורות של ילדים סוררים, זעקה בייאוש: ״אני אוהבת ילדים, אני עובדת עם ילדים, אני קלינאית תקשורת, אבל בחיי שזה לא פייר שהושיבו אותי כאן זה בלתי נסבל״. הבעל החביב שלה נדנד אותה והרגיע את הדמעות הזולגות שלה עד שהיא נרדמה על הברכיים שלו. (נשבעת הכול אמת!)
"סוף סוף, הגענו לגן עדן".
אני חושבת שזאת הפעם הראשונה שריחמתי על נוסעת במטוס יותר מאשר על עצמי, והבנתי את התסכול שלה. הטיסה הרגישה כמו מסע פסיכדלי, כמו קפסולה מזערית שכלואה במערבולת זמן, בין שמיים לארץ. כמעט והתחרטתי על כל המסע המטורף והאינסופי הזה, כשדרך החלונות הקטנים נשקפו חופים לבנים ומי טורקיז. הנה סוף סוף, הגענו לגן עדן.
מהרגע שהגענו לסיישל נזכרתי באותה החופשה הרומנטית שעשינו בקוסטה ריקה האיש שלי ואני כשהיינו רק אנחנו. רווקים חופשיים. חופשה בה השתכרנו, יצאנו ונמרחנו על החופים. כל רצוני היה לחזור ולו לרגע לזמנים ההם. בסתר ליבי איחלתי לדקה של שקט ורומנטיקה רק של שנינו.
מפה לשם, מצאנו את עצמינו במיטה של חמישה אנשים. בעלי ואני, יחד עם הילדות שלנו מרוחות עלינו, פלוס בת הדודה האהובה שהצטרפה לסליפ-אובר. לכן כנראה בסיישל גיליתי שעדיף לישון על ריצפת עץ מרווחת מאשר לחלוק מיטה עם עוד ארבעה אנשים.
"זה מה שצבים עושים כשהם מתחתנים? לפחות הצבים נהנים בסיישל". תמונות: אלבום משפחתי
אחד השיאים של הטיול הזה הגיע כשהלכנו לראות את הצבים הענקיים של סיישל. מה שלא רואים בתמונה, זה את רעש גניחות הצבים שמרוב החום כל היום מזדווגים. ביתי הגדולה ובת הדודה שלה נעמדו מול הצבים מופתעות וניהלו שיחה רצינית:
״מה זה הרעש הזה...?
מה זה מה שצבים עושים כשהם מתחתנים?
זה לא כואב לה?״
לפחות הצבים נהנים בסיישל, חשבתי בליבי וקיוויתי כבר לרגע של שקט עם האיש שלי.
אבל הקליימקס של הטיול הגיע עם חגיגות יום ההולדת שלו. כולנו חיכינו לו עם עוגה וברכות. גשם טרופי החל ובדרך לחגיגת יום ההולדת, הוא החליק ופצע את הברך שלו. וכך, מצאנו את עצמינו חוגגים לנער היומולדת בזמן שהוא לוחץ שקית קרח גדולה על הברך ומביט לעברינו בהבעת פנים מרוגזת של פצוע אנוש.
ואז, הגיעה סוף סוף הישועה הגיעה בדמות גיסתי, סופר מאמא יפה, נמרצת ובלונדינית שהציעה לשמור על כל חמשת הבנות לערב שלם ולאפשר לנו להיות לבד ולו לרגע. רצנו לחדר לחגיגת יומולדת פרטית ולרגע דמיינו שאנחנו שוב ילדים חופשיים בני עשרים פלוס. התענגנו על החלום הזה עד שהוזעקנו חזרה מהר לקטנה שלנו, שגלש לה הקקי מהחיתול בריכה והיה חשש כבד שהקקי יציף את הבריכה של המלון האקזוטי בו ישנו.
"כמה אושר זה מילא אותי לראות אותן חופשיות".
בזמן שטיפלתי בקקי הגולש שאיים להשתלט על בית המלון כולו, נאלצתי לקבל את המציאות החדשה שלי ולהיפרד מכל הפנטזיות הילדותיות והלא רלוונטיות שלי. זהו. אני אמא, וחופשה עם ילדים, גם אם היא במקום הכי אקזוטי עליי אדמות, לעולם לא תראה כמו סצנה מריקוד מושחת, אלא יותר כמו די וי די של יובל המבולבל על ספידים. נאלצתי לשחרר את הציפייה שלי לחופש לעצמי כי חופשה עם ילדים היא למעשה חופשה מסוג אחר. חופשה בנוסח טירונות. מאותו הרגע ששחררתי את הציפייה והפנטזיה שלי, יכולתי באמת ליהנות ולהתענג על הילדות השובבות והקסומות שלי. כמה אושר זה מילא אותי לראות אותן חופשיות, משחקות בשמש עם כל בני הדודים שלהם, עוקבות אחרי סרטנים בחוף ומשתוללות בפראות על החול החם.
במהלך כל הטיול הזה לא באמת נחנו לרגע. לבשנו מצופים, מרחנו קרם, עשינו חזרות למופע שהילדים הכינו, הרמנו, הורדנו, הרגענו, חינכנו, האכלנו, התרוצצנו, הרדמנו והשכבנו. אבל חווינו רגעים קטנים של אושר גדול בדמות זמן איכות עם הבנות שלנו. הצחוק המתגלגל של הילדות שנהנו מהזמן שלנו יחד כמשפחה היה מרגש ונפלא. כן, אנחנו כבר לא זוג רווקים בחופשה רומנטית בקוסטה ריקה, אבל איזה נפלא זה להיות משפחה מזיעה ורועשת ששוברת את חדר האוכל של המלון, צוחקת בצחוק גדול בבריכה וקופצת בין גלי הים.
אולי דווקא שם, בתוך כל הבלגן הגדול והמסורבל הזה, בבחירה וביכולת שלנו לשחרר את הפנטזיה, לקבל ולאהוב את מה שמתקיים באמת, דווקא שם, מסתתר לו, גן העדן האמיתי.
חופים לבנים ומי טורקיז
מומלצים
