משפטים שמונעים מהילדים להיות עצמאיים

"עזבי, אל תתאמצי, אני אעשה בשבילך"

מתי זה נאמר? כשאנחנו מבחינים שהילד לא מצליח בפעולה כלשהי, אם זה להתלבש, להתקלח, להכין שיעורים, לכתוב עבודה לבית הספר, להכין כריך או לחתוך סלט.

למה אנחנו אומרים זאת? מבחינתנו כהורים, אנחנו רוצים לעזור לילד שלנו, להקל עליו, אפילו לפנק אותו. לגיטימי, לא?

מה הילד מבין? אני לא צריך להתאמץ בעולם הזה, תמיד יהיו אנשים שיעשו דברים עבורי.

מה המשמעות? הילד הופך למפונק ותלותי. לא מפתח מסוגלויות, מיומנויות ויכולות עצמאיות. תמיד יבוא בדרישות מהמבוגרים ויחשוב שהכל מגיע לו שיעשו עבורו.

איך אפשר אחרת? "בואי תנסי שוב. אני כאן איתך, לצדך" - לא לעשות במקום, אלא להדריך, לכוון, ללוות ליווי אוהד.

אל תתאמצי, אני כבר אסדר לך את החדר(צילום: shutterstock)

"אל תדאג, אני כבר אדבר עם..."

מתי זה נאמר? כשהילד מספר לנו שילד אחר הציק לו, אנחנו מבטיחים לדבר עם אמא של הילד, או כשאחיו לקח לו - אנחנו מבטיחים להעניש את אחיו ולהחזיר לו את הצעצוע. גם כשהגננת לא נתנה לו לדבר במפגש או לא תלתה את הציור שלו אנחנו מבטיחים לדבר איתה ולסדר לו את העניינים.

למה אנחנו אומרים זאת? מבחינתנו כהורים מישהו עשה עוול לילד שלנו, ותפקידנו להגן עליו מפני עוולות, לתקן עבורו את העולם, לעשות שכולם יהיו בסדר כלפיו. לגיטימי, לא?

מה הילד מבין? אני לא צריך להתאמץ, מישהו יסדר לי את העניינים. אני לא צריך ללמוד לנהל משא ומתן, לדחות סיפוקים, לחכות לתורי או להבין שלפעמים דברים לא מסתדרים כמו שרציתי. אין מצבים כאלה עבורי. ההורים שלי תמיד שם כדי לסדר לי את העולם.

מה המשמעות? הילד לא לומד מיומנויות תקשורת, לא יידע להסתדר במצבים חברתיים שונים, כמו גם במסגרות החינוך. הרי בחיים האמיתיים הוא לא תמיד ראשון, הדברים לא תמיד הוגנים כלפיו, והוא לא הבן המועדף. הוא לא יידע איך להתמודד עם זה אם תמיד "סידרנו לו את העולם".

איך אפשר אחרת? לא לפתור לו את הבעיה, אלא להגיע יחד לפתרון שהוא יבצע. לשאול, למשל: "בוא נחשוב יחד. מה לדעתך תוכל להגיד ל... כדי שבפעם הבאה אולי תקבל את מה שרצית? איך לדעתך כדאי שתגיב בפעם הבאה ש... יציק לך?"

קראו עוד:

- האב שהרדים את בתו בשניות עושה זאת שוב

- ההורים שמקעקעים את שמות ילדיהם

- 9 תנאים לגמילה פשוטה מחיתולים

"אתה קטן, אתה לא יכול"

מתי זה נאמר? הילדים רוצים להיות גדולים. השאיפה שלהם היא לנסות ולהתנסות, הם רוצים להיות עצמאים. אנחנו אלה ששמים להם מקלות בגלגלים. אנחנו אלה שאומרים להם "אתה קטן, אתה לא יכול", "תיזהר, זה מסוכן", "אל תטפס, אתה תיפול", "כשתגדל".

למה אנחנו אומרים זאת? מבחינתנו כהורים, התפקיד שלנו הוא להגן על הילד. העולם הוא מקום מסוכן, והילד קטן, עדיין לא פיתח את כל יכולותיו, ויש דברים שהם ממש לא לגילו. עלינו להגן עליו מפני סכנות. לגיטימי, לא?

מה הילד מבין? אני קטן ואני לא יכול. אני צריך לחכות לכשאגדל. אני לא יודע מתי זה יהיה, בעתיד רחוק כלשהו. אני מבין שהעולם מסוכן ועליי להיזהר. עדיף שאשאר במקום ולא אעשה יותר מדי נסיונות.

מה המשמעות? אנחנו מכניסים בילדים את הפחדים שלנו. ילדים שמונעים מהם שוב ושוב עלולים להימנע מעשייה, לפתח חוסר רצון להתנסות ובעיקר המון פחדים.

איך אפשר אחרת? "אתה רוצה לטפס בסולם? בוא ננסה על השלב הראשון", "רוצה ללכת בלי לתת לי יד? רק במדרכה ולא בכביש". לתת לילד לנסות ולעודד אותו לעצמאות זה לא אומר להפקיר אותו! אנחנו שם מלווים ומלמדים, מאפשרים התנסות במרחב בטוח. לא לאסור איסור גורף, אלא להציע מה כן אפשר.

"תן לי, אתה לא עושה את זה כמו שצריך"

מתי זה נאמר? כשהילד עושה משהו לא בדרך שלנו, כמו שאנחנו חושבים שצריך ונכון וראוי לעשות. לדוגמה: כשהוא מכפתר את החולצה עקום, כשהוא לא מצחצח שיניים כראוי, כשהוא שוטף כלים ונשאר קצת לכלוך, וכן הלאה.

למה אנחנו אומרים זאת? מבחינתנו כהורים אחד התפקידים שלנו הוא ללמד את הילד איך עושים דברים כמו שצריך. אם אנחנו לא נראה לו איך עושים, איך הוא ילמד?

מה הילד מבין? רק ההורים שלי יודעים. אני אף פעם לא עושה דברים כמו שצריך! אני מאכזב אותם, אני לא מצליח לעמוד בציפיות שלהם.

מה המשמעות? גם כאן המשמעות עלולה להיות הימנעות מעשייה, ממקום של פרפקציונזים, בשל הביקורתיות הגבוהה שהילד ספג וניכס לעצמו. הילד אומר לעצמו: אם אני לא עושה מושלם - אני לא עושה בכלל.

איך אפשר אחרת? נכון שתפקידנו ללמד את הילדים מה עושים אבל ילד מתוסכל שמרגיש שמאוכזבים ממנו אינו פנוי ללמידה. כדי שילד יהיה פנוי ללמידה, נתחיל בעידוד. נאמר לילד מה כן הוא עשה בסדר. ניתן דגש על הדרך, לא על התוצאה. למשל: "אני רואה שממש ניסית לפתור את התרגיל הזה, ובכל זאת לא הגעת לתשובה הנכונה. הנה כאן כתבת את הדרך ממש טוב, אבל מה קרה פה? קורה שמתבלבלים. בוא ננסה יחד".

הכותבת היא מדריכת הורים מוסמכת מכון אדלר ומשרד החינוך