מדליית ערד
למעט תקופות קצרות, ברכה אסייג רובינוב תמיד נשארה בעיר ילדותה ערד. כשהייתה בצבא היא ניצלה הזדמנות נדירה לרכוש לעצמה דירה בעיר, שבה היא מתגוררת גם כיום עם שלוש בנותיה. "זו ההשקעה הכי חשובה שעשיתי בחיים שלי", היא אומרת ומתגעגעת לערד הנאיבית והתמימה של ימי ילדותה
בשיתוף אפריקה ישראל מגורים
אחד מזיכרונות הילדות החזקים של ברכה אסייג רובינוב הוא הטיולים שהייתה עושה עם משפחתה. מדי יום חמישי כל משפחת אסייג הייתה נדחסת במשאית של אבא שמעון ז"ל, ונוסעת ליעד מרוחק כלשהו להעביר בו את הסופשבוע. לפעמים טבריה, בפעמים אחרות ימית. "אני זוכרת איך היינו פורשים מזרנים לאורך ולרוחב המשאית בהתרגשות ובשמחה ויוצאים לדרך", מספרת אסייג רובינוב, נומרולוגית קבלית בת 49, גרושה ואם לשלוש בנות.
ברכה היא השלישית בין חמישה אחים ואחיות. אביה, בעל חברת הובלות, היה עצמאי וידע לפנות זמן איכות למשפחתו. אמא פיבי הייתה עקרת בית ומדי פעם השלימה את ההכנסה המשפחתית כטבחית. בית המשפחה שכן ברחוב חן מספר 13 בעיר. בין יעדי הטיולים של המשפחה ברכה זוכרת אחד מפתיע במיוחד: עזה. "כן, היינו נוסעים לעזה. אני זוכרת את הצבעוניות וההתלהבות שבחוויה – כל העיר הייתה כמו שוק אחד ענק. היינו קונים שם הכל - פירות וירקות, רהיטי קש ואביזרים, ותמיד היינו אוכלים שם משהו. את הימים ההם הייתי מחזירה בכיף".
ברכה עדיין מתגוררת בערד, אבל מציאות חייה שונה לחלוטין מזו שהיא זוכרת מילדותה. הבנות שלה, בגילאי 19 וחצי עד 17, לא ממש מתלהבות מהעיר המדברית ולא מפספסות אף הזדמנות להיפגש עם חברות בירושלים או בתל־אביב. "ערד קצת משעממת אותן. החוויות שלהן שונות לגמרי מאלה שלי. לי הייתה ילדות ממש קסומה - בשכונת פאטיו, מהוותיקות שבעיר. אלו היו ימים של משחקים ברחוב - קלאס, גוגואים, גולות, חמש אבנים, או שהיינו רצות עם הבנים אחרי חמורים. ניסיתי ללמד את הבנות שלי כמה פעמים לשחק חמש אבנים, ולא הצלחתי.
"הייתה לנו ילדות נאיבית, תמימה. ידענו שכשהערב יורד, הולכים הביתה, אוכלים ארוחת ערב והולכים לישון. ההורים לא השרישו בנו פחדים מכל מי שעובר ברחוב ולא הייתה תקשורת כמו היום, שחושפת את הילדים לכל כך הרבה סכנות ודברים אסורים. זה פשוט לא היה ככה כשאני הייתי ילדה. זו הייתה ילדות נטולת דאגות".
מה כן הצלחת לקחת מילדותך ולשחזר בחייך הבוגרים?
"קודם כל, דאגתי שהבנות שלי יגדלו יחד באותו חדר והן באמת מאוד קשורות ואוהבות אחת את השנייה כמו שציפיתי וייחלתי שיקרה. נולדתי אחרי שני בנים – זו בעצם הסיבה שההורים קראו לי 'ברכה': ילדה אחרי שני בנים נחשבה לברכה - ואחריי נולדו עוד שתי בנות. בהתחלה גרנו בדירה שהיו בה סלון ושני חדרים. בהמשך ההורים הוסיפו חדר שינה גדול שנועד להם, אבל אנחנו, הילדים, נשארנו בחדר אחד וזה מאוד איחד בינינו. שמרתי גם על מסורת האוכל המרוקאי שאני זוכרת מבית ההורים, שהפך מאז לאוכל ישראלי שמקובל בכל כך הרבה בתים: דגים של שבת, קוסקוס, ואפילו ג'חנון. וחשוב לא פחות - לקחתי את החום והאהבה, את אווירת השבת, את השמחה ואת השפע".
ברכה זוכרת את ערבי יום כיפור של ילדותה כאילו היו אתמול. "אמא שלי הייתה קונה שבע תרנגולות כמספר הנפשות בביתנו ומזמינה את הרב של העיר לשחוט אותן. היא הייתה שמה אותן במקלחת ולפעמים היה לוקח לרב להגיע חמישה ימים. במשך הזמן הזה לא התקלחנו. כל שנה בפסח היינו שוחטים כבשה ושנה אחת קרה שהשחיטה נדחתה והכבשה הייתה אצלנו במשך שבוע. נקשרנו אליה מאוד ואפילו כינינו אותה בשם 'לאה'. מכיוון שאבי שחט אותה לנגד עיניי, החלטתי מאותו רגע שאני יותר לא אוכלת בשר כבש".
ההשקעה הכי טובה שעשתה - קניית דירה
בכיתה י' ברכה עברה לפנימיית "כנות" ונשארה שם עד סוף כיתה י"א. היא חזרה הביתה ולמדה בבאר־שבע במסגרת "חניכות", ששילבה עבודה ולימודים. "התגייסתי לצבא כשהתחילה העלייה מרוסיה, ובערד הייתה תנופת בנייה גדולה. זו הייתה הזדמנות מיוחדת לרכוש דירה, ואחד האחים שלי עודד אותי להשקיע ולקנות. זו למעשה הדירה שבה אני חיה עד היום - ההשקעה הכי חשובה שעשיתי בחיים שלי. מה שכן, ביום שקיבלתי את המפתח נסעתי למשך שנתיים לפלורידה והדירה הייתה סגורה במשך שנתיים, עד שחזרתי".
בגיל 26 הכירה ברכה את הגבר שהפך לבעלה ולאבי בנותיה. תשע שנים אחרי שהתחתנו הם התגרשו. כמו ברכה, הוא נשאר להתגורר בערד. "היה לי חשוב להישאר בעיר כדי שהבנות יהיו קרובות לאבא שלהן", היא מספרת. "היו כמה שנים שבהן הכרתי מישהו מבת־ים, התחתנו, עברתי לגור איתו והבנות עברו לשם איתי, אבל הן תמיד שמרו על קשר טוב עם אבא שלהן. בעיניי, אין מקום רחוק מדי. מעולם לא נתתי למרחק של ערד ממרכז הארץ להגביל אותי בשום צורה. בשלב מסוים בעלי השני עבר איתנו לערד, אבל אחרי שנתיים של נישואים התגרשתי גם ממנו".
מה הדבר הכי חשוב שהנחלת לבנות שלך?
"למדתי שאף פעם אסור לתת לפחד לעצור אותנו מלהגשים את מה שאנחנו רוצים. אני עושה הכל כדי להעביר את התובנה הזאת לבנות שלי, לגרום להן להישאר תמיד חיוביות ואופטימיות. זו בעיניי הדרך הנכונה להסתכל על החיים. אם לא ניתן לפחדים לחסום אותנו, נגיע רחוק. וכמובן, מאז שהן קטנות אני לא מפסיקה להגיד להן שאני אוהבת אותן".
ד"ר אייל דורון, מומחה לחשיבה יצירתית ומוכנות למאה ה־21, יועץ מלווה לאפריקה ישראל מגורים: "הפער בין הדורות הוא תמיד נושא טעון ומשעשע. ברכה, שמאוהבת כל כולה בעיר ערד, לא מצליחה להבין מדוע בנותיה מחפשות כל הזדמנות לברוח לעיר הגדולה. הן רואות מדבר צחיח, והיא רואה את המקום הכי מעניין בעולם. עד כאן מדובר בקונפליקט קלאסי".
"מצד שני, סקר עולמי מקיף מוכיח שלראשונה מזה שנים רבות, אחוז גדול של אנשים צעירים מעדיפים דווקא להמשיך ולהישאר לגור בבית ההורים אז יש תקווה, ברכה. בקשר לפרויקט חייה של ברכה, להנחיל אופטימיות לבנותיה, מחקרים ארוכי טווח קובעים: הדור הצעיר מעולם לא היה אופטימי יותר מהדורות שקדמו לו. רוב הסיכויים לטובתך, ברכה, גם אם לא הצלחת ללמד אותן משחקים של פעם כמו חמש אבנים".
בשיתוף אפריקה ישראל מגורים
לפנייה לכתב/ת 
