שביר
מבט חטוף בארון כלי הזכוכית שבגוגנהיים, מוביל לפעמים למקומות הכי שבירים ועמוקים בתוכנו.
לפני כמה שנים מצאתי את עצמי נמסה, עומדת מול מיצב אומנותי של לואיז בורז'ואה בגוגנהיים, נרגשת ונפעמת.
עמדתי מול ארון לכאורה פשוט ובתוכו אינסוף כלי זכוכית שקופים. ביניהן הוצבה מנורה אחת שהאירה את כל הפריטים. הבטתי בכלי הזכוכית ובאופן בו האור הציף אותן והתחלתי לבכות.
אחותי הגדולה נהגה לומר, שיצירת אומנות טובה משקפת לך משהו שמתקיים בתוכך ולא ידעת לתת לו שם. היצירה נוגעת בך ומזיזה משהו עמוק בפנים. היא נותנת ביטוי לרגש או לתחושה שלא ידעת להסביר ומלמדת אותך, מה מתחולל בעמקי נשמתך.
תמיד אהבתי זכוכית. רבים מתייחסים לזכוכית כאל חומר פשוט וזול, אבל בעיניי הכוח של הזכוכית להיות שקופה וחשופה הוא מרגש ועוצמתי. הזכוכית משקפת, מבלי להסתיר, את האור שחודר אליה ברכות וכנות מלאה. היא לא מסתירה את עצמה, לא מתחבאת.
גם אם היא שבירה, שם בדיוק היופי והעוצמה שלה. פעמים רבות בחיי גם אני הרגשתי ככה.
כמו זכוכית. כאילו את מה שמתקיים בתוכי, כולם בקלות רבה מדי יכולים לראות, שאני לא טובה בלהסתיר ולזייף.
לפעמים אני תוהה מה טומנת בתוכה המילה הזאת 'פגיעות' או באנגלית Vulnerability.
תמיד חשבתי לעצמי שבאנגלית חבויה בתוך המילה הזאת משמעות נוספת של Ability
מסוגלות מסוימת שמסתתרת מאחורי היכולת שלנו להיות חשופים ופגיעים.
נדמה לי לאחרונה שהצורך העמוק ביותר שלנו כבני אדם, הוא למצוא חוף מבטחים, אל מול עצמינו או אל מול אדם אותו אנחנו אוהבים ועליו סומכים באמת. מקום בו נוכל להפשיט מעצמנו את כל השכבות והמסכות שכולנו עוטים, ולהיות באמת חשופים ופגיעים.
כמה יופי, אמת ועוצמה דרושים לרגע הזה בו אנחנו חושפים את הצד הרך הזה בנו, את המקום הפגיע, השביר המבוהל הזה, את אותו הילד בתוכנו שמרגיש שהוא חלש ומפחד כל כך שיכאיבו לו.
אני מודה שבזמן האחרון קצת התעייפתי מהמסכות האלו כנראה או שפשוט איבדתי עניין.
בעולם בו כולם עסוקים בדימויים חיצוניים, בהצגת חזית של אידיליה, פוטושופ ושלמות איבדתי עניין
מוחלט במשחקי המחבואים שאני משחקת עם העולם ועם עצמי.
איבדתי עניין בארוחות ערב משעממות ושיחות סרקעל בתים, מכוניות וחפצים.
איבדתי עניין בנשים שמספרות לעצמן ולסביבה שלהן סיפורים.
איבדתי עניין בשלמות, בליטוש בהסתרה.
איבדתי עניין בלהיות מושלמת, מדויקת וטובה.
איבדתי עניין במרדף הזה אחרי הזמן.
בחיים שמתכחשים למוות ולזמניות. בהתכחשות לנפש ולכמיהתה האינסופית לאור גדול ולמשמעות.
איבדתי עניין בתצוגות אופנה, במצגות, בהצגות שווא, בהשוואות ובדיבורים.
אני כמהה, מחכה כבר שמישהו ישבור את מסכת ההתחזות וההסתתרות הזו וידבר מתוך עצמו.
שמישהו יגיד כבר משהו, מהבטן הרכה. כל דבר. רק שתהייה בזה מידה של אומץ ואמת.
אין לי סבלנות לאנשים שמדברים על ההישגים שלהם, מרשים אותי הרבה יותר אלה שמסוגלים לשתף בכישלונות שלהם.
אני כמהה כבר למפגשים בין נשים בהם במקום שיתאמצו להרשים זו את זו, ידברו על הקושי, הפגמים והחולשות שלהן.
לא מעניין אותי כבר לרדוף ולרצות כל דבר אחר, מלבד את אותו היופי המכוער, הפשוט, המורכב והמשונה.
הרגעים בהם באמת חוויתי אהבה גדולה היו הרגעים בהם העזתי לחשוף את כל כולי. כל פחדיי, כל הפגמים, החולשות, המגרעות, הטעויות והדפיקויות שלי. הרגעים בהם האדם שממולי במקום ללעג, לחנך או לתקן אותי בחר פשוט לקבל ולאהוב אותי.
כל שנותר לי הוא לבחור בעצמי ולחבק את אותה הילד המבוהלת, שמסתתרת בנבכי נשמתי.
לאהוב את כל היופי, המורכבות, הרוך והעוצמה הזאת, שמסתתרים בי.
וכן כמו הזכוכית להיות שקופה ולתת לאור להציף אותי.
ולא להסתיר את האמת, מאף אחד, אפילו לא מעצמי.
