"קליפת אגוז" של איאן מקיואן: בינוני אך מהנה

'קליפת אגוז' הוא רומן בינוני. וליתר דיוק: רומן בינוני של איאן מקיואן. כלומר, רומן שמהנה לקרוא בו, ואף מלמד, אבל הקריאה בו אינה מרוממת רוח כמו למשל קריאה ב'כפרה' או 'טובת הילד' של מקיואן, שאת ספריו הרבים אפשר לחלק לשלוש קטגוריות: רומנים מצוינים ואף חשובים, רומנים מהנים ולא חשובים, ורומנים ככה־ככה. 'קליפת אגוז' משייט איפשהו בין הסוג השני לשלישי.

"קליפת אגוז". שייקספיר מדבר מהבטן

לרומן יש מספר ייחודי: עובָּר. והוא עובר משכיל מאוד, כיוון שאמו הצעירה והיפה מבלה את זמנה הבטל ממעש בהאזנה לפודקאסטים. "היא אוהבת הרצאות בפְוֹדַקסטים וספרי שמע ללימוד עצמי - איך להבין יינות בחמישה־עשר פרקים, ביוגרפיות של מחזאים מן המאה השבע־עשרה וקלאסיקות מספרות העולם. 'יוליסס' של ג'יימס ג'ויס מרדים אותה, מלהיב אותי". הוא גם מעודכן מאוד באקטואליה, העובר. לכן הוא עובר מוטרד מאוד: "מבשרה של אמי חזיתי סיוט באצטלה של הרצאה. מצב העולם. מומחית ליחסים בינלאומיים, אישה שקולה, הודיעה לי בקול עמוק ומצלצל שמצבו של העולם לא טוב. היא דיברה על שני הלכי רוח רווחים: רחמים עצמיים ותוקפנות. כל אחד מהשניים אינו מומלץ גם ליחידים. בצירופם, אצל קבוצות או עמים, הם מהווים תערובת מסוכנת".

אבל מעבר להשכלתו הכללית הרחבה וטרדתו הכללית הגדולה, מוטרד העובר מסכנה פרטית בהרבה. מבעד לדופני הרחם של אמו הוא מאזין לקנוניה שנרקמת בין האם, טרודי, לבין מאהבה קלוד. השניים מתכננים לרצוח את אביו של העובר, ג'ון, ולרשת את ביתו הלונדוני השווה מיליונים. קלוד, מתברר עד מהרה, הוא אחיו ההמוני של ג'ון, משורר אנין אך כושל ובעל בית הוצאה לאור מדשדש. מה יעשה עובר במצב זה? האם ינסה להציל את אביו? והאם הוא יכול בכלל להסתייג מאמו, שהוא תלוי בה כעת בנימי דמו?

מקיואן בביקורו בישראל בשנת 2011(צילום: רויטרס)

רק רגע, אני מבין, אומר הקורא לעצמו - דוד, אם, אב, רצח של אח בידי אחיו המתכנן להינשא לאשתו, צאצא מהוסס שגילה את המזימה. כן, הַמְלט! אבל הרמיזה לשייקספיר אינה מוגבלת לתחומי העלילה הבסיסית. היא נוכחת גם בשפתו של העובר, שמורכבת ממטפורות סמיכות, "שייקספיריות", על כל צעד ושעל: "מחוץ לכתלים החמימים והחיים האלה זולג סיפור קר כקרח אל סיומו המתועב... דיבוריהם של אמי ודודי סוערים כסופת חורף". או בהאנשות של הפשטות, "שייקספיריות" גם הן: "שום ילד, קל וחומר שום עובר, לא הצליח מעולם לסגל לו את אמנות שיחת הנימוסין, אף לא היה רוצה בכך. זוהי תחבולה של מבוגרים, ברית שכרתו עם השעמום והתרמית".

מקיואן אמנם יוצק בחן את ההקשרים השייקספיריים, אבל באמצעותם ניתן להסביר גם את חולשת הרומן. ראשית, כשסופר פונה לאינטרטקסטואליות, כדאי מיד לחשוד שמא הוא אינו מספיק מאמין בחומרי הסיפור שברשותו. החשד הכללי הזה מעט מוצדק כאן. אבל עיקר החולשה כאן הוא חוסר אמינות. מקיואן לא השקיע מספיק מאמץ בשכנוע הקוראים שמזימה ברוטלית כזו, של רצח אח ובעל וירישתו, תעלה כך במוחם של קלוד וטרודי. העלילה אכן מותחת, אך מורגש חסרונו של רקע נפשי וביוגרפי מספק, שיוביל אל ההחלטה ויצדיק את הקפיצה לקיצוניות הזו. הבחירה במספר עובר אינה בדיוק גימיק, כפי שעשוי להשתמע - יש בה ממד משעשע והיא מוסיפה עוקץ מיוחד לתמת הפסיביות ההמלטית (העובר הוא הרי פסיבי בריבוע) - אבל גם לא נעשה בה שימוש מזהיר או משמעותי במיוחד.

ובכל זאת, הקורא ימצא ב'קליפת אגוז' מיומנות מרשימה בקצב הולכת העלילה וביצירת המתח, אנינות בניסוחי המשפטים וידע רב, תרבותי ומדעי, המשוקע בטקסט. לא נעדר כאן גם היסוד שהפך את מקיואן לא רק לסופר מרכזי אלא לקול בולט בשדה האינטלקטואלי הבינלאומי. מקיואן הוא דובר של ההומניזם החילוני; דובר מורכב, לא שטחי כמו למשל ריצ'רד דוקינס, השייך כביכול למחנהו. העובר המוטרד ממצבו של העולם מהרהר אם כדאי בכלל להיוולד. זה עולם של אי־שוויון גובר והולך, של אסונות אקולוגיים קרבים, של הגירות מיליונים, של דתות המרימות את ראשיהן מחדש, של מרכז (אירופה) שספק אם יחזיק מעמד. אבל מקיואן ההומניסט לא מסתפק בפסימיזם אופנתי ומזכיר, באמצעות העובר, גם את הישגיה של הציוויליזיציה: "ומה על הנסים היום־יומיים שבגללם היה אוגוסטוס קיסר מקנא בכל פועל פשוט: רפואת שיניים בלי כאבים, אור חשמלי, קשר מיידי עם אהובי נפשנו, עם מיטב המוזיקה העולמית, עם מטעמיהן של שלל תרבויות?"

זו, כאמור, אחת הסיבות ש'קליפת אגוז' הוא לא סתם רומן בינוני, אלא רומן בינוני של איאן מקיואן.