חשבתי על כך בעודי נוסע ברכבת התחתית, שתמיד ביום שישי אחרי הצהריים זה הזמן שבו אני מוריד הילוך ומתחיל להתארגן בראש על כך שהשבת עוד מעט נכנסת, ברור שנתארגן על ארוחת שבת עם קידוש ונעשה את העצירה המתבקשת מכל השבוע להוקיר ולברך ולהודות על מה שיש.

עבורי העצירה הזאת נדרשת בלי קשר לדת או ליהדות, אני מאמין שאם אלוקים ברא את העולם בשישה ימים ובשבת הוא נח, אין סיבה שגם לנו לא תהיה סוג של עצירה או מנוחה.

תוך זמן קצר יחסית הגעתי לבניין בו מתגוררת נירית, בניין מאוד מפואר גדול ומרשים עם כמה אנשי שרות, לבושים בחליפות כהות ובכפפות לבנות שרצים לפתוח את הדלתות ומעלים אותך במעלית, שלא תהיה לבד לרגע או חלילה תפעיל משהו בבניין בעצמך.תוך זמן קצר מאוד מצאתי את עצמי במרומי הקומה ה-23. הגעתי לדירה שהייתה עצומה בגודלה, ומראה העיר הפרושה לרגלינו שנראה כמו מתמונה מתוך סרט.

"אני רואה שאתה מופתע, המקום הזה יכול להכיל עד 100 אורחים בישיבה וזה משהו שכבר היה כאן בעבר, ועכשיו לא ממש קורה כאן משהו”.

למה את מתכוונת עכשיו לא ממש קורה כאן משהו?

"יש שקט, לא קורה כלום, לפני כ-5 שנים התגרשתי מבעלי, לא הצלחנו לתקשר, מה שהחזיק את הקשר עד לפרידה המאוד מכוערת, היה הטיפול והדאגה לילדים. מאז שהילדים התבגרו ועזבו את הבית הפערים ביננו התעצמו והחלטנו לפרק את הקשר, ומאז אני לבד. היום במחשבה לאחור, עשיתי המון טעויות, הגעתי לאמריקה לפני כ-25 שנה, בחורה צעירה אחרי הצבא, היה לי חלום להיות אמרקאית, רציתי למחוק את הזהות הישראלית שלי, והאמת שזה היה די קל, לא היתה שום התארגנות ישראלית או קהילה ישראלית שאפשר היה להשתייך אליה. נכון, היו בתי כנסת שעשו פעילות, רציתי בית חילוני ולכן נמנעתי מלהתקרב או לקחת חלק מהפעילויות הללו. התחתנתי עם אמריקאי לא יהודי וזה מה שהנחלתי לילדים שלי, האמנתי שהם צריכים לחיות באווירה ובתרבות אמריקאית.

בתרבות הזאת, כפי שהם ספגו, מרגע שעוזבים את הבית,אז זהו. מתי הם מגיעים להורים?? אולי פעמים בשנה, בעיקר סביב החגים החשובים. כשאני חושבת על זה, לא אני ולא בעלי נסענו לבקר את ההורים שלנו אולי פעם בשנתיים וגם זה בקושי.

הם לא מגיעים לכאן כמעט אף פעם, אפילו שהם גרים במרחק לא גדול מכאן, רק אם במקרה הם עוברים באזור הם יעלו להגיד שלום לאיזה דקה. מעולם לא הייתה בבית אוירה של שבת, זה לא נראה לי מספיק חשוב ולא גידלתי אותם על פיו עולם תוכן יהודי או ישראלי.הנה, ערב שישי, אין כאן שולחן ערוך או אוירת שבת.כל מה שיש זאת תחושה של רייקנות ועצב במידה מסויימת וזה משהו שאני מצטערת עליו”.

מה את כן יכולה לעשות על מנת לתקן את המצב הזה?

"כרגע אין לי דרך לשנות את צורת החשיבה של הבנים שלי, הם גדלו לתוך המציאות הזאת וכל בקשה שלי שהם יגיעו לכאן על מנת לבקר או לחגוג חגים יהודים נראית להם מוזרה ומעיקה. אני כבר לא טורחת לבקש.מה שאני מאמינה שאני יכולה לעשות זה לדאוג שמי שהגיע לכאן וחושב שזאת הדרך הנכונה לגדל את הילדים ולא לשמר את הזהות היהודית/ישראלית, כדאי שיחשוב פעמיים. יש ארגון ישראלי אמרקאי שדואג לעשות פעולות שקשורות לשימור הזהות הישראלית והגברת תחושת השייכות. שמעתי שאתה מעורב בארגון הזה וחשוב לי שאחרים ילמדו מהניסיון שלי. איך אתה יכול לעזור לי בזה?"

אכן יש ארגון כזה שנקרא IAC והם עושים גאלה לגיוס כסף לטובת פעילות של הארגון באמצע חודש מאי, את מוזמנת לבוא לאירוע. זאת התחלה טובה לקחת חלק ביצירת שינוי.  אני חובש לרגע את כובע המאמן ומזכיר לכולנו שכל שינוי מתחיל בהחלטה. מה שהייתי מזמין אותך וגם אחרים שנמצאים במצב דומה זה לשאול את עצמם על מה יושב הרצון הזה, אולי זה קשור לפחד מדחייה או אולי לאמונה שאנחנו לא מספיק (השלם את החסר) טובים, ראויים, יכולים ועוד ...

אנשים נוטים לפעול מתוך תבניות, זה נראה כמעט רצון טבעי להידמות ולהיות חלק מהחברה שבה אנו נמצאים, השאלה שאני מזמין אתכם לשאול את עצמכם האם צריך למחוק או לבטל את מה שכבר שיש לנו.

התשובה יושבת על הגישה שבה בוחרים.

בבחירה בגישת השפע, תמיד יש יותר מדרך אחת, אני מאמין שבעולם שלנו יש מקום למגוון ולשפע ולכן קבלת התרבות של מישהו אחר לא צריכה לבוא על חשבון התרבות שלי אלא בנוסף וזה מקום טוב להסתכל עליו.

שלמות זה מבחירה

ניסים שדה, מחזיק בתואר שני מטעם אוני' תל אביב במינהל ציבורי, מאמן לתקשורת ותוצאות, מאמן ומנחה יחידים וקבוצות, מוסמך מטעם האקדמיה של אנטוני רובינס, ומחבר הספר "50 סיבות למה לא ניו יורק".