דאע"ש וכוס שמפניה
בהרצאה מרתקת של איתי אנגל על הזוועות של דאע"ש , לפתע היה ברור מי יוכל לעצור את הארגון הרצחני- הנשים!
השבוע הוזמנתי להרצאה של איתי אנגל. להרצאה הגעתי כהרגלי על הסקוטר שלי. בדרכי להרצאה, רכבתי על הסקוטר בזמן שרוח נושבת בשערי, זמזמתי לי שיר נעים, התבוננתי בעצים וביופי סביבי והתענגתי על השמש הנעימה שליטפה את פניי.
שמחתי להיות בדרכי לערב מרתק עם החברות שלי.
כהרגלי הגעתי באיחור אופנתי, אולי אופנתי מדי. החברות שלי התרוממו ממקומותיהן ונפנפו לעברי. הן שמרו לי מקום לידן והציעו לי כוס שמפניה מבעבעת, רגע לפני שההרצאה מתחילה. צחקקנו והתקשקשנו. ההתנהלות המשתובבת שלנו הייתה ללא ספק הוכחה לכך שלא ממש הבנו מה עתיד לבוא, כי מהר מאד כוסות השמפניה התחבאו בבושת פנים מתחת לכיסאות, ואנחנו שקענו בייאוש ודאגה עמוקה אל תוך מושבי הפלסטיק שלנו.
איתי אנגל הוא עיתונאי מבריק ומעניין. כמה ידע יש לאיש הרזה והגבוה הזה, שמספר על עולם אפל שפועל על פי חוקים נוקשים והגיון אחר.
אנגל ניסה, במהלך ההרצאה המרתקת שלו, לפתוח לנו צוהר לעולמם של מחבלי דאע״ש. את ההרצאה הוא פתח עם החדשות הטריות והקשות על פיגוע ההתאבדות הנורא שארע השבוע באצטדיון קונצרטים במנצ'סטר, פיגוע שרוב קרבנותיו הם ילדים חפים מפשע.
במהלך ההרצאה, תיאר אנגל שישה מסעות שעשה לעיראק ושלושה לסוריה.
הוא חשף אותנו לעולם אחר, עולם בו דארת ווידר נראה כמו תלמיד כיתה אלף בבית ספר יסודי. הוא הקרין לנו סרט בכיכובו של מחבל דאע"ש מתאר בקור רוח מצמרר כיצד ערף את ראשיהם של למעלה משבעים איש. הרעיונות שעומדים בבסיסו של הארגון הקיצוני הזה הם אכזריים, אלימים ובלתי נתפסים.
מה שהפתיע אותי יותר מכל, הייתה המסקנה של אנגל על כך שעיראק וסוריה הן מדינות שלמעשה כבר לא קיימות היום. הן מדינות שהתפרקו ומורכבות מפלגים שונים שנלחמים זה בזה.
מרתק וחשוב היה כשפרס בפנינו את הסיבות שהביאו לעליית והתעצמותו של הארגון הרצחני ומדוע למעשה, התפנית החלה עוד בשנת 2003, עם נפילתו של סדאם חוסיין.
אני זוכרת את היום הזה היטב. אנחנו כישראלים חששנו מסדאם חוסיין. כשהאמריקאים תפסו אותו, לנוכח התמונות כולנו חגגנו. אנגל הסביר שהוא מחבב את האמריקאים, הוא אפילו אוחז בפספורט אמריקאי, אבל למהלכים שג'ורג' בוש הוביל אחרי נפילתו של חוסיין היו השלכות הרסניות בעיראק, השלכות שהגיעו הרבה יותר רחוק. סדאם היה מוסלמי ממוצא סוני והצבא שלו כמוהו, היה סוני. כשהאמריקאים החליטו לעזוב את עיראק, הם הודיעו שיבנו בעיראק את הצבא השני בגודלו במזרח התיכון. הם השקיעו משאבים אדירים, אך התפיסה שלהם הייתה במהותה מוטעית. מתוך תפיסה אמריקאית של ״שחור על גבי לבן״ הם הודיעו שכל מי שלקח חלק בצבא של סדאם לא יוכל להיות בצבא עיראק החדש לכן רק המוסלמים השיעים הורשו להצטרף לצבא החדש. החיילים הסונים זעמו על שנלקח מהם תפקידם. לטענתם, הם היו אלו שלמעשה הובילו לתפיסתו של סדאם חוסיין ונשבעו כי יום יבוא וינקמו על המהלך.
אנגל הראה לנו סרט מרתק שצילם בעיראק בשנת 2003, סרט שאם לא היה אמיתי יכול היה בקלות להיראות כמו מערכון מטורף של ״ארץ נהדרת״. סרטון בו אמריקאים מנסים ללמד את השיעים איך להילחם. הבעיה היא שהאמריקאים מדברים אנגלית והעירקים מדברים ערבית. לכן הביאו מתורגמן, אך המתורגמן הוא סוני ולכן הוא עושה כל שביכולתו להכשיל את החיילים השיעים החדשים ולתרגם בצורה לא טובה את ההוראות של האמריקאים.
האמריקאים שהו מעל שמונה שנים בעיראק וכשהחליטו, בצדק, שהגיע הזמן לעזוב,
השאירו מאחור צבא של חיילים שיעים חסרי ניסיון. בסופו של דבר, הסונים הזועמים בחרו להצטרף לשורות דאע"ש. כבעלי ניסיון בלוחמה, בקלות הביסו את צבא עיראק החדש.
הם הצליחו להשתלט על אזור ענקי, כגודלה של כל בריטניה במהלך ארבעה וחצי ימים בלבד. שטרגי עד יותר לגלות שכאשר החיילים השיעים נסו על חייהם, הם השאירו מאחוריהם את כל ציוד הלוחמה שקיבלו מהאמריקאים. ציוד לוחמה יקר אשר בקלות רבה מדי נפל לידיהם של דאע"ש.
איתי אנגל מסביר שהכוח הגדול של דאע"ש, טמון למעשה ברעיון והאידיאולוגיה שהוא מציע. אתה יכול להרוג מנהיג של קבוצה אבל אתה לא יכול למחוק רעיון. דאע"ש מאמינים בהפחדה. בטרור. הדרך שלהם לפעול היא דרך האינטרנט בסרטים הנוראיים והמרתיעים שהם מפיצים, בהם הם הורגים באכזריות את אויביהם.
את קיומה של מדינת ישראל הם לא מקבלים באותה המידה שהם מסרבים לקבל את קיומה של בריטניה וצרפת. מבחינתם השאיפה הבלתי מתפשרת היא מדינה איסלמית Islamic state ויש להם שנאה בלב לכל מוסלמי שלא מאמין באיסלם הקיצוני אותו הם מפיצים.
איתי אנגל הסביר שאנחנו, כישראלים, צוחקים מכך שמחבלים מאמינים שמחכות להם בגן עדן שבעים בתולות, בעוד שהם עברו שטיפת מוח יסודית כל כך, שהם באמת מאמינים שהעולם הבא הוא טוב יותר מהעולם הזה ושזו זכות גדולה למות כמתאבד. איך אפשר להילחם ברעיון כל כך קיצוני או באדם שלא מפחד ואפילו נלהב למות?
יתכן שקרן האור היחידה של ההרצאה הגיעה בדמות הנשים הכורדיות שנלחמות בדאע"ש. אנגל סיפר שראה לוחמים רבים בחייו, אבל מעולם לא ראה לוחמות אמיצות כל כך כמו הנשים הכורדיות. על פי האיסלם הקיצוני, אישה היא לא באמת אדם, היא סוג של תת אנוש או עבד. עבד שאפשר למכור בשוק עבור אוכל, פירות או סכום כסף מקומי ששווה ערך לשבעים דולר. לכן, לוחם של דאע"ש לא יעלה לגן עדן אם הרגה אותו אישה. הלוחמות הכורדיות הן למעשה הדבר הכי קרוב לוונדר-וומן שקיים בעולם הזה. כאשר הן מזהות את חיילי דאע"ש הן עושות סוג של קולולולו מאד רועש ועוצמתי. המחבלים מיד נבהלים כשהן מבינים שהם עומדים להיתקל בנשים לוחמות.
מכל ההרצאה המרתקת והמדאיגה הזו, הבשורה המעודדדת היחידה היא שאמנם העולם שלנו הוא מקום אכזרי ומוטרף, אבל אפילו במדינות הקיצוניות ביותר נשים החליטו והחלו להילחם על כבודן וחירותן. אין דרך לפאר ולתאר את ההערצה שאני חשה כלפי הנשים הכורדיות אשר בניגוד מוחלט למה שמצופה מהן, בחברה בה הן נחשבות לתת אנוש, בוחרות לסכן את חייהן ולהילחם. אולי בסופו של דבר, מי שיביאו לעולם קצת שפיות ושקט יהיו הנשים, כי אין ספק שכאשר נשים מתאחדות יחד למען מטרה משותפת, הכוח שלהן בלתי ניתן לעירעור.
