הרודן שלנו בפנמה: הדיקטטור שעזר למוסד
הוא היה רודן, סוחר סמים ורוצח - ועם מותו של מנואל נורייגה מתגלה תרומתו הדרמטית לביטחון ישראל. "ידיעות אחרונות" חושף כי בין נורייגה לבין בכיר המוסד האגדי מייק הררי נרקמו יחסים הדוקים, ובמשך עשרות שנים הוא סייע למערכת הביטחון הישראלית
שליט פנמה, מנואל נורייגה, הודח בפעולה הצבאית הגדולה ביותר של ארצות הברית מאז מלחמת וייטנאם, נלכד על ידיהם, הועמד לדין ואף ריצה עונש מאסר ארוך בגין סחר בסמים ועבירות נוספות. השבוע הודיעו בפנמה על מותו בגיל 83 - וב"ידיעות אחרונות" נחשף הבוקר (יום ה') הקשר הישראלי של הרודן ממרכז אמריקה. וכך מתברר כי בין העבודה שלו עם הסי־איי־אי האמריקאי לעסקאות הסמים - נורייגה גם שימש במשך שנים סייען בכיר ביותר של מערכת הביטחון הישראלית.
מי שהקים וריכז את הקשר עם ראשי השלטון בפנמה היה מייק הררי, שכונה "שבט" ושימש ראש קיסריה, האגף למבצעים מיוחדים של המוסד, במשך שנים רבות. ראשיתו של הקשר בנסיעה של הררי לפנמה ב־1968. "פנמה היא ארץ שכולה דיוטי פרי, ללא מיסוי, עם נציגות של 180 בנקים בינלאומיים, הכוללת פיתוח עצום והשקעות בינלאומית", סיפר לי הררי בסדרה של שיחות שערכנו במהלך 2014, כמה חודשים לפני שנפטר. זה היה הראיון האחרון שנתן בחייו.
תוך כדי אותה נסיעה נכנע הררי ללחצים מנדנדים של סייען מקומי לפגוש רב־סרן בצבא ששימש אז בתפקיד האחראי על הביטחון של שדה התעופה, עומר טוריחוס שמו. הפגישה נמשכה 12 שעות, ושם למד הררי על הערצת הקצין למדינת ישראל ובמיוחד לסמל הכי ישראלי שלה אז - משה דיין. מהפגישה נוצר קשר חברי עמוק.
ב־11 באוקטובר 1968 ערך אותו טוריחוס הפיכה צבאית ותפס את השלטון בפנמה. מאז הייתה המדינה פתוחה לחלוטין בפני ישראל. "טוריחוס לא קיבל מאיתנו כסף", הדגיש הררי, "אין לי בעיה לשלם מאה אלף דולר לסוכן מקומי אבל אני לא אשלם דולר לשליט של מדינה. ממילא הוא לא היה צריך את הכסף שלנו — היה לו מספיק לממן אותנו אבל עזרנו לו בדרכים אחרות". המוסד דאג לטוריחוס ולבני משפחתו לטיפול הרפואי הטוב ביותר שישראל יודעת לספק ואף איתר את אביה של רחל, אשתו היהודייה של טוריחוס שנידה את בתו כשהתחתנה עם לא יהודי, בארצות־הברית. הררי והמוסד שיכנעו את האב לסלוח לבתו והפיקו טקס איחוד משפחות מרגש, שנערך בחסות משה דיין. טוריחוס היה מאושר עד השמיים ואסיר תודה למלאכים השומרים שלו מהמוסד.
מנואל נורייגה, ראש המודיעין של טוריחוס, הכיר את שיתוף הפעולה עם המודיעין הישראלי שהוביל הררי. הוא ירש את טוריחוס לאחר שזה מצא את מותו בנסיבות מסתוריות והמשיך את שיתוף הפעולה עם הררי ואנשיו באותה רמת אינטימיות וידידות. סביר להניח כי בזכותו של נורייגה יצאו לפעול אין ספור מבצעים של קהילת המודיעין שבלעדיו היה קשה ואולי אף בלתי אפשרי לבצע.
בשיחות בינינו הררי הסכים - לא טוריחוס ולא נורייגה השתייכו למסדר ל"ו צדיקים, וההאשמות כי הם מעורבים בעסקים אפלים של נשק וסמים ופועלים בעינויים וברציחות נגד מתנגדיהם "לא היו לגמרי מופרכות". מאידך הוא ביקש להדגיש: "אף פעם לא היינו מעורבים בנושאים הללו, ושניהם דאגו בקפדנות כי לא נבוא במגע עם שום דבר מהסוג הזה. אין מה לעשות - בעסקים האלה אתה לא יכול להיות קפדן מדי בבחירת החברים שלך".
הררי פרש משירותו במוסד ב־1980. ראש הממשלה מנחם בגין ניסה לשכנע אותו להישאר, אך זה התעקש. בגין התנה את פרישתו בכך שימשיך לשמש בשירות מילואים במוסד ובעיקר שימשיך לרכז את הקשר החשאי עם ראשי המדינה בפנמה, קשר שבו ראה בגין נכס אסטרטגי למדינת ישראל והוגדר "בעל חשיבות דרמטית" לביטחון המדינה. במקביל החל הררי כמה יוזמות עסקיות פרטיות בנושאי השקיה בפנמה ואף המשיך להיות בקשר עם שליטי פנמה - שאף הקפידו להצביע לטובת ישראל באו"ם, נושא שהיה אז בעל חשיבות רבה.
באמצע שנות ה־80 החלו היחסים בין מנהיגות פנמה לארצות־הברית להידרדר, עד שהנשיא ג'ורג' בוש הורה לפלוש לפנמה ולתפוס את השליטה על התעלה שם. לפני שזה קרה, פנו גורמים בכירים בממשל לראש הממשלה שמיר, בשמו של בוש, בבקשה להורות להררי להתגייס כמתווך בין פנמה וארצות־הברית. הררי גילה לי כי גיבש נוסחת פשרה שבמסגרתה יעזוב נורייגה את השלטון בשקט ויוכל להגר עם הכסף הרב שלו למדינה אחרת שם ימצא מקלט נוח. "בסופו של דבר, בשל מלחמות פנימיות בתוך הממשל, היוזמה כולה קרסה, והמלחמה המיותרת פרצה".
ארצות־הברית פלשה לפנמה ב־1989 כשהיא מחפשת שני אנשים - מנואל נורייגה ומייק הררי. הוא הוכרז מבוקש בידי הממשל האמריקאי משום שהאמריקאים היו משוכנעים כי הוא היועץ הקרוב ביותר לנורייגה. ארצות־הברית האשימה את הררי (האשמה שאינה נכונה) כי הוא מעורב בעסקי הסמים והנשק של הרודן ואחר כך אף הצהירה כי לכדה את השניים במהלך כיבוש המדינה בידי כוחותיה. זו הייתה הצהרה נכונה רק בחלקה. נורייגה אכן נלכד ובילה את זמנו במאסר עולם בכלא האמריקאי. הררי הצליח להימלט, "בצוללת ישראלית שבאה לחלץ אותו", כך האמינו האמריקאים, וצץ שוב בביתו בשכונת אפקה בתל־אביב.
האמת הייתה כי הררי הצליח, בעזרת סייענים מקומיים, להימלט בדרך היבשה מהאמריקאים. אך הכתם שדבק בשמו הטוב, כמי שהיה מעורב בעסקים המפוקפקים של נורייגה, הפריע לו מאוד עד מותו והיה, כך נדמה לי, בין הסיבות שהובילו אותו לכתוב ספר זיכרונות ביחד עם אהרון קליין ז"ל ולהיפגש עימי, מעשה שהיה ברור כי אינו קל למישהו כמוהו.
לפנייה לכתב/ת 
