כסף לפח: אפשר למנוע 54% מהאשפה של משפחה ממוצעת
חבילות של פיתות, יוגורט באריזה ואבטיחים שלמים: חוקרים בדקו במשך שבוע מה הישראלי הממוצע זורק לפח האשפה, וגילו תמונה של בזבוז מזון וכסף נוראי. איך אפשר למנוע אותו?
קליפות של בננות וגרעינים, גבעולי ענבים, אריזות חטיפים וקופסאות חומוס ריקות - אלה רק חלק מהפריטים שניתן למצוא בפח הזבל של המשפחה הישראלית הממוצעת. אך לצדם ניתן למצוא גם דברים קצת פחות צפויים כמו שקיות מלאות בפיתות שלמות, פיצה שהוזמנה ועודה בקרטון וממנה נאכלו שני משולשים בלבד, חטיפים ארוזים בשלמותם, קרטוני חלב ומכלי יוגורט שמעולם לא נפתחו.
אלה רק כמה דוגמאות אופייניות למה שנראה בשקיות האשפה של 192 משקי בית בשכונת נווה שאנן בחיפה במסגרת המחקר בנושא אובדן מזון, שנעשה עבור לשכת המדען הראשי של משרד החקלאות בניהול מכון וולקני. המחקר, שבוצע על ידי פרופ׳ אופירה אילון והדוקטורנטית אפרת אלימלך מהמרכז לחקר משאבי טבע וסביבה באוניברסיטת חיפה וד"ר אייל ארט מהפקולטה לחקלאות באוניברסיטה העברית, יוצג בוועידה השנתית למדע ולסביבה של האגודה הישראלית לאקולוגיה ולמדעי הסביבה והמרכז הבינתחומי הרצליה.
לפי הנתונים העדכניים, כשליש מכלל המזון בעולם מוצא את דרכו לאשפה בשלבים שונים של מסלול חייו: הגידול בשדה, השינוע אל הסופרמרקט, האספקה לצרכן והצריכה בבית.
למזון האבוד הזה יש כמובן ערך כלכלי רב - מדובר ב-990 מיליון דולרים שמושלכים לפח בכל שנה, בזמן שיותר מ-10% מאוכלוסיית העולם חיים בתנאים של עוני קיצוני ורעב. לצד הנזק הכלכלי-חברתי, אובדן המזון יוצר גם נזק סביבתי - בזבוז כל משאבי הקרקע והמים, חומרי ההדברה, הדשן ופליטות גזי החממה שהושקעו בגידול, באריזה, בשינוע ובאספקה של המזון הזה.
דו"ח מבקר המדינה מ-2015 התייחס לנושא אובדן המזון בישראל. לפי הערכות, מדובר על אובדן של כ-1.2 מיליון טונות של מזון בר-הצלה בכל שנה, ושוויו כ-8 מיליארד שקל. הדו"ח הפנה את תשומת לב הציבור לבעיית אובדן המזון, והיווה תמריץ לממשלה להתחיל לפעול בנושא. משרד החקלאות, למשל, קיים בחודש מרס האחרון אירוע בו הוצעו פתרונות טכנולוגיים שונים לבעיה. אך בינתיים עושה רושם שהציבור הרחב עדיין לא מספיק מודע לנושא, והרגלי הצריכה והאחסון שלנו ממשיכים לגרום לבזבוז עצום.
רוצים שנוריד בשבילכם את הזבל?
"זוהי הפעם הראשונה שנעשה בארץ מחקר בנושא", מסבירה אפרת אלימלך, שהמחקר נעשה במסגרת עבודת הדוקטורט שלה. "עד כה, לא היו נתונים שמפרטים מה היקף אובדן המזון במשקי הבית וכיצד הוא מתפלג. יש כל מיני אומדנים - של ארגון לקט ישראל ואדם טבע ודין לדוגמה - אבל הם מתבססים על הערכה לפי נתונים מהעולם.
"מטרות האו"ם לפיתוח בר קיימא מגדירות שעד לשנת 2030 המדינות צריכות להגיע להפחתה של כ-50% בהיקף הבזבוז ואובדן המזון, אבל בעצם איך אפשר לעמוד ביעד הזה אם אנחנו לא יודעים עם אילו היקפים אנחנו מתמודדים כיום? לפני שקובעים מדיניות ואמצעים להפחתת איבוד ובזבוז המזון צריך להבין מהו היקף התופעה בישראל".
על מנת לקבל תשובות לשאלות, החוקרים פרסמו הודעה לתושבי נווה שאנן בחיפה לפיה "אם נמאס לכם להוריד את הזבל, אנחנו נעשה את זה עבורכם". באופן לא מפתיע, 192 משפחות קפצו על המציאה והסכימו בשמחה להתנדב להשתתף במחקר.
המתנדבים עברו ריאיון טלפוני ואחריו גם ריאיון פרונטלי, שבו הגיעו החוקרים לבית הנחקרים להסביר מה צריך לעשות ולצייד את המשפחה בשקיות זבל למשך התקופה. המשפחות המשתתפות לא ידעו דבר על נושא המחקר, ורק נדרשו להשאיר בכל בוקר שקית על מפתן דלתם ובה האשפה מיום האתמול. שקיות האשפה נאספו בכל בוקר במשך שבוע מסף הדלת של המשפחות, משם הועברו לאתר העירייה, פורקו, מוינו ונותחו.
גורם לחשוב על הרגלי הצריכה שלנו
על פי אלימלך במסגרת מחקר נדגמה כמות של כ-2.5 טון אשפה. לדבריה, "ההבחנה המרכזית שעשינו במיון היא קודם כל בין פסולת נמנעת - פסולת שבתכנון נכון לא הייתה אמורה להגיע לאשפה, ובין פסולת בלתי נמנעת - שלא משנה מה נעשה, היא תמיד תיווצר כמו קליפות של ירקות ופירות, קליפות של ביצים, ליבות של תפוחים וכדומה. השלב השני היה לקחת את אותה פסולת נמנעת ולהבין מאילו פריטי מזון היא מורכבת: כמה מתוכה הם פירות וירקות, כמה מתוכה הם מוצרי חלב, בשר וכן הלאה.
"התוצאות שלנו הראו כמה דברים: הדבר הראשון שמצאנו, שבדומה לנתונים של סקר הפסולת הארצי של המשרד להגנת הסביבה, 45% מהפסולת שלנו היא פסולת אורגנית, כלומר פסולת מזון. הדבר השני שמצאנו ומאוד הפתיע אותנו, והוא אחד הנתונים החשובים ביותר שעלו במחקר - ש-54% מתוך פסולת המזון שדגמנו הייתה פסולת נמנעת. זהו נתון גבוה גם ביחס למספרים בעולם. הדבר השלישי שגילינו, שרובה הגדול (67%) של הפסולת הנמנעת היה מורכב מפירות וירקות, לאחר מכן דגנים ומוצרי בצק".
לגבי ההתעסקות בזבל מתארת אלימלך כ"חוויה שמתרגלים אליה". לאחר עשר שנים של עיסוק בנושא, לטענתה היא כבר אדישה למראות ולריחות - מה גם שבמקרה הזה מדובר היה בזבל שנאסף בכל יום, ולכן לרוב לא הספיק להרקיב או לתסוס. לדבריה, מה שכן הקשה היה לראות את כמויות המזון ה"טוב" שנמצא בה. "קשה להאמין אילו דברים מגיעים לאשפה. למשל מלונים ואבטיחים שלמים, שקית מלאה תפוחים שנראו בסדר גמור. מצאנו גם מוצרים שונים שבכלל לא נפתחו: מכלי יוגורט וקרטוני חלב שאנשים לא טרחו אפילו לפתוח ולבדוק אם הם טובים או לא.
"כשרואים את זה כל יום הופכים קצת אדישים, אבל כשמסתכלים אחר כך בתמונות - ההיקף הוא פשוט לא ייאמן. הייתי המומה מכמויות הלחם שהגיעו לאשפה, לחם מכל הסוגים: חלות השבת שמצאנו בשקיות בימי ראשון, לחמניות מהסוג שקונים לילדים לבית הספר, שקיות שלמות של פיתות. זה גורם לך לחשוב על הרגלי הצריכה שלנו. אלה דברים שקל מאוד למנוע אותם - הרי כל כך קל להקפיא לחם", היא אומרת.
"הנתונים העולמיים מדברים על כך ששליש מהמזון מגיע לפח. אני קוראת לזה 'השליש המביש'. יש הרבה מה לעשות כדי להפחית את הכמויות, והכל מתחיל ממודעות הצרכנים - אצלם אובדן המזון הוא הגדול ביותר, ותרומתם להיקף הבזבוז הכללי נאמדת בעד 50%".
שקשוקה משאריות מזון
אז מה עושים? הרי אובדן המזון הוא בעיה של כולנו: מזון שהולך לזבל מבלי שנצרך בשלמותו מהווה לא רק נזק עצום לסביבה, הוא למעשה גם כסף שהוצאנו והשלכנו לפח.
"יש המון דברים שצרכן הקצה יכול לעשות כדי להפחית את אובדן המזון שמתרחש אצלו בבית", אומרת אלימלך. "קודם כל, להשתמש במקפיא כמקום שמאפשר לנו להאריך את אורך החיים של מוצרי המזון שלנו. בנוסף, להגיע לסופר עם רשימת קניות ולא להתפתות למבצעים. כולנו יודעים את זה, אבל כשאנחנו מגיעים לסופר אנחנו נוטים לשכוח.
"חשוב גם לאחסן דברים בחוכמה במקרר: במדפים העליונים והפחות קרים לאחסן פריטים שיותר רגישים לקור כמו פירות וירקות, גבינות וכד׳; במדפים התחתונים מוצרי בשר שנוטים להתקלקל במהירות גבוהה יותר. אפשר גם להכין קופסה או להקדיש מדף במקרר ולכתוב עליהם 'אכלו אותי קודם' - ושם לאחסן את כל המוצרים שקרובים לתאריך התפוגה שלהם.
"עשו שימוש יצירתי בשאריות שלכם, למשל שקשוקה. היא מורכבת הרבה פעמים משאריות כמו עגבניות שעמדנו לזרוק לפח. יש גם כמה קבוצות פייסבוק שמציעות שיתוף מזון: החל מאנשים שיודעים שהם נוסעים לכמה ימים ומציעים את המוצרים שעומדים לאבד תוקף, ועד לכאלה שבישלו סיר פסטה ונשארו להם כמה מנות מיותרות.
"כמובן, חשוב מאוד להשתמש בחוש הריח ולא להסתמך רק על התאריכים שמופיעים על המוצר", היא מוסיפה. "לצרכן הישראלי יש רגישות גבוהה מאוד לתאריכי תפוגה. שליש מהפסולת הנמנעת שמיינו היתה מורכבת ממוצרים שלא נפתחו בכלל, ושליש נוסף ממוצרים שנפתחו ונצרכו רק באופן חלקי. אם הגיע אליי קרטון חלב סגור - אני מבינה שמישהו לא ניסה אפילו לבדוק בכוחות עצמו אם הוא ראוי או לא לצריכה. אז פיתחו ובדקו - האף שלכם יספר לכם אם המוצר מקולקל".
גם מבחינת המדינה לא חסר מה לעשות בחינוך התושבים להפחית את אובדן המזון שלהם, ולייצר יוזמות ומהלכים שתומכים בהפחתה הזו - כפי שנעשה במדינות אחרות. "נדרשת פה מדיניות ברורה והשקת קמפיין רציני בנושא", אומרת אלימלך. "ניסיון העבר מראה שכשמעבירים מסר חד וברור - הישראלים יודעים לאמץ אותו, כפי שהיה למשל עם קמפיין 'ישראל מתייבשת', שהוביל לשינוי התנהגות משמעותי של הציבור. אני חושבת שיש כאן צורך ברור במדיניות תקיפה, חינוך והסברה, החל מגיל הגן ועד להנחיות והסברים על המוצרים שלנו כיצד יש לאחסן אותם - שזה משהו שהיום מאוד חסר".
אלימלך ממשיכה ומפרטת כי "גם הנושא של פירות וירקות 'מכוערים' לא זוכה להתייחסות מספקת בארץ. בשנת 2014 רשת סופרמרקטים צרפתית עשתה קמפיין בנושא, והציגה למכירה בהנחה פירות וירקות במצב מצוין, רק פחות אסתטיים למראה - והם פשוט נחטפו מהמדפים.
"בישראל נושא יוקר המחייה כל הזמן עולה לכותרות. יש כאן אוכלוסייה לא קטנה שמתקשה לגמור את החודש - אז למה לא להנגיש לה מוצרים במחירים נוחים? יש המון פתרונות שאפשר לעשות וחשוב לעקוב ולהמשיך למדוד. מבחינתי, המחקר שלנו הוא רק ההתחלה".
הכתבה הוכנה על ידי זווית – סוכנות ידיעות למדע ולסביבה
לפנייה לכתב/ת 
