אחרי 75 שנה: ניצולי רכבות המוות, הפוגרום והגטו ביאסי יקבלו פיצויים
ניצולי שואה מהעיר שבצפון-מזרח רומניה יהיו זכאים, לראשונה, לפיצויים מממשלת גרמניה הודות למו"מ של ועידת התביעות ויקבלו פנסיה. "זו מצווה, הם לקחו מספיק", אמרה קוקה פלמון, בת 83 שהצליחה לשרוד את הזוועות. "זו מידה קטנה של צדק אחרי כל השנים", נמסר מוועידת התביעות
ניצולי "רכבות המוות", הפוגרום והגטאות הפתוחים ביאסי שברומניה במהלך מלחמת העולם השנייה יוכרו לראשונה כזכאים לתשלום פנסיית פיצויים, כך הודיע היום (ד') נשיא הוועידה על תביעות יהודיות חומריות כנגד גרמניה, יוליוס ברמן. "זו מצווה, הם לקחו מספיק", אמרה ניצולת השואה קוקה פלמון, ששיתפה לראשונה את סיפורה הקשה מילדותה ביאסי רק בשנה שעברה.
כ-15 אלף יהודים נרצחו במהלך הפוגרום ביאסי וברכבות המוות ב-1941. חלק מאלה ששרדו את טבח הפוגרום אולצו לעלות על קרונות רכבת וננעלו בתוכן במשך ימים ארוכים, בעוד הרכבת נסעה בקצב איטי בין עיירות, כשרבים מהם מתים מחנק, מהתייבשות ומאובדן הדעת. היהודים שנותרו ביאסי, שבצפון-מזרח רומניה, נאלצו לחיות תחת עוצר ובחלק מסוים של העיר שהוקם כגטו פתוח, ובחשש מתמיד מפני גירוש למחנות עבודה, כשהם סובלים מאלימות ואכזריות של חיילים גרמנים ורומנים כאחד.
בנוסף לתשלום פנסיה לניצולי יאסי, שאינם מקבלים כיום קצבה, השיגה ועידת התביעות במשא ומתן שהתקיים בברלין גם את ההקלות הבאות בתוכניות הפיצויים: הגדלת התקציב למימון שעות סיעוד ביתי לניצולים לשנת 2018 מ-399 מיליון דולר ל-462 מיליון דולר, וצמצום המגבלה לזכאות לפנסיה לניצולים שחיו במסתור או בזהות בדויה משישה לארבעה חודשים – שינוי שיסייע לכאלף ניצולים שחיו במסתור או בזהות בדויה במשך ארבעה עד שישה חודשים לקבל פנסיה מקרן ועידת התביעות. כמו כן הזכאות לתשלום מקרן הסיוע תישאר פתוחה לאלו שקיבלו בעבר תשלום חד-פעמי הנמוך מהסכום שמשולם היום.
מוועידת התביעות נמסר כי משנת 1952 ועד היום שילמה גרמניה 70 מיליארד דולר בפיצויים ישירים לכ-600 אלף ניצולי שואה יהודים ברחבי העולם. כ-40 אחוזים מאותו הסכום (כ-28 מיליארד דולר) שולמו לניצולים בישראל ותשלומים אלו נמשכים עד היום.
"הרומנים הציתו את האש עם הידיים של הגרמנים"
אחת מניצולות יהדות יאסי היא קוקה פלמון, בת 83. "אני בדרך כלל אישה מאוד חיובית, אבל אני כל כך סקפטית לדברים כאלו", היא אמרה בשיחה עם ynet, לפני היוודע הסכם הפיצויים. "בלי העזרה של הרומנים, הגרמנים לא ידעו איפה מסתתרים היהודים והם נהנו לבצע את הפוגרומים. אם הם לא היו משתפים פעולה לא היה הרג כזה. הרומנים היו אלו שהציתו את האש עם הידיים של הגרמנים וזו מצווה לקחת כל גרוש וכל שקל. הם לקחו מספיק, והם בזזו והרגו, ולכן אנחנו לא צריכים לחשוב שאנחנו מבקשים נדבה".
סיפורה של פלמון, שנולדה בשנת 1934 בעיר יאסי, נשמע לראשונה לפני כשנה, בעת שהוכתרה כסגנית מלכת היופי של ניצולי השואה. רק אז, כשניתנה לה זכות הדיבור במיקרופון מול קהל של עשרות אנשים, ובהם בני משפחתה, היא סיפרה לראשונה את הזוועות.
"כל הזמן שתקתי ולא אמרתי שום דבר, אבל אז ביקשו לספר את הסיפור על הבמה", אמרה היום. "לא אמרתי כי לא רציתי להיזכר ולא רציתי להכאיב לילדיי, אבל מאז שסיפרתי אני מרצה על כך ומדברת על כך".
"אבי הלך לפתוח את המסעדה שהייתה בבעלות המשפחה ביום שבו החלו הפוגרומים, ואמי יצאה לחפש אותו. החביאו אותו שם, אבל בעלת הנכס אמרה שאם היא לא יכולה להסתיר את בעלה שלה אז גם אמי לא, וכך הוציאו אנשים מהמרתף שבו הסתתרו אנשים, ואבא שלי נאלץ ללכת לתחנת המשטרה. בדרך השוטרים הכו בו עם לום מגומי והיו מכים ויורים באנשים. אבי, שהיה זריז, פילס את הדרך רץ ונשכב על ערימת מתים ועשה את עצמו מת", סיפקה פלמון בקושי רב.
"אבא נתן לחייל טבעת זהב עבור קצת מים – וירו בו"
"למחרת הגיעה ההוראה לקחת את כל מי שנשאר בחיים לרכבות של בהמות, וסגרו אותן עם שלבים כדי שלא יהיה אוויר", הוסיפה בכאב. "אבא שלי היה מוציא את השתן ביד ושותה אותו, וכך שרד. אבא שלי ביקש מחייל מעט מים בתמורה לטבעת הנישואים מזהב שאותה ענד, החייל לקח את הטבעת והביא את המים רק ליד החלון, במרחק שאבי לא היה יכול להגיע אליו, וכשאבי ביקש את המים החייל ירה בכף ידו כך שהקליע יצא מהצד השני.
"כשאבא שלי הגיע הביתה הוא נראה כמו דחליל, אני לא זיהיתי אותו וברחתי ממנו. במשך הזמן, לאחר שהחלים, הוא נלקח לעבודות כפייה וגם אימא שלי הייתה בעבודות כאלו והייתי הולכת איתה לשם. כשהרוסים החלו להפציץ, נפלה פצצה בדיוק על הבית שלנו וחיינו חצי שנה בתוך מרתף בלי אוכל ובלי מים. כשאימא שלי לקחה אותי ברחוב להשיג לחם אני זוכרת שעבר קצין SS ונתן לי אגרוף חזק על הטלאי הצהוב והתעלפתי. החלו להתגודד סביבו אנשים והוא נמלט כי פחד מלינץ'. הסיפורים האלו הם חלק מכמה שסבלתי בחיים".
פלמון שרדה בנס את השואה ואת התנאים הקשים שבהם היא חיה עם משפחתה לאחר העלייה לישראל בשיאה של תקופת הצנע. היא עבדה כמזכירה רפואית בקופת חולים בחיפה והקימה משפחה ענפה; יש לה ארבעה ילדים, ארבעה נכדים ושני נינים.
"לא ניתן לכמת את סבלם של ניצולים שחיו תחת הפחד שיתפסו או ייחשפו כיהודים, דבר שמשמעו היה גזר דין מוות מידי", מסר גרג שניידר, מנכ"ל ועידת התביעות. "הניצולים שחיו בתנאים אלה, אפילו כמה חודשים, ראויים להכרה שתשלומים אלה מעניקים".
במשלחת המשא ומתן לקחו חלק סטיוארט אייזנשטט, רומן קנט, קולט אביטל, בן הלפגוט, מריאן טורסקי, ראובן מרחב, הרב אנדרו בייקר ומנכ"ל ועידת התביעות שניידר.
"הזוועות שחוו יהודי יאסי זכו סוף-סוף להכרה, לאחר יותר מ-70 שנה", הוסיף ראש צוות המשא ומתן של ועידת התביעות, השגריר סטיוארט אייזנשטט. "ניצולים אלו עברו סבל בלתי נתפס ועבור אלה שעדיין איתנו, השגנו מידה קטנה של צדק אחרי כל השנים".
לפנייה לכתב/ת 
