החיים ברצועת עזה אף פעם לא היו גן עדן.

לא איזור שהייתם מבקשים לגור בו באחד ממחנות הפליטים שם או בטבורה של העיר עזה. בטח בעשור האחרון, מאז שהרצועה נכבשה ע"י החמא"ס, כאשר תחושת המחנק של תושביה, מיליון ו-800 אלף איש לערך, הפכה בולטת וחזקה עוד יותר.

שגרת החיים ברחבי הרצועה שונה בתכלית מזו השוררת בגדה, והמצוקות האזרחיות בה - לצד היותו של שלטון החמא"ס דיקטטורי, כוחני ומאיים – ניכרות בכל צרכי המחייה הבסיסיים: אבטלה גבוהה מאד (כ-50% מכוח העבודה), העדר כוח קנייה, תשתיות הרוסות או רעועות, חשמל קצוב למספר שעות ביום, מים מליחים בלתי ניתנים לשתיה, מחסור בדלקים ועוד.

גם היציאה מהרצועה אל העולם החיצון – דרך מעבר רפיח ומשם למצרים – הפכה למבצע בלתי אפשרי, לאור סגירת המעבר ע"י המצרים משך רוב ימות השנה מסיבות שונות. היציאה לישראל דרך מעבר ארז אפשרית במשורה למקרים הומניטריים (בעיקר לצורך טיפולים רפואיים) ולאנשי עסקים ומסחר, כך שעבור רוב האוכלוסיה הפלסטינית, שגרת החיים מתוחמת בין גבולותיו הצרים של אחד מהאיזורים הצפופים ביותר בעולם. בקיצור, לא המקום האידיאלי לרילוקיישן.

תיאור המצב הקולע ביותר, כזה המשקף את התמונה ברצועת עזה יותר מכל מדד אחר, מתבטא בסקר מעודכן שבוצע ע"י מכון סקרים פלסטיני, לפיו 47% מתושביה הרצועה היו מעוניינים להגר ממנה, אילו הדבר היה מתאפשר בידם; נתון חריג ביותר לכל הדעות.

תרשו לי כהקדמה למנה העיקרית בטור זה, לפתוח צוהר קטן לבעיית החשמל ברצועה.

ובכן, מזה שנים ארוכות סובלת הרצועה מבעיות כרוניות של אספקת חשמל וייצור עצמי, הנובעות בעיקר מתשתיות מקומיות חלקיות (תחנת כוח קטנה המסוגלת במלוא יכולותיה לספק כרבע מהתצרוכת העזתית), קווי חשמל מישראל המספקים כשליש מהצורך ואספקה דלילה ממצרים. על כל אלה, תוסיפו תלות כמעט מוחלטת בסולר תעשייתי המועבר מישראל לרצועה עבור תחנת הכוח ואלפי הגנרטורים המהווים אלטרנטיבה לחשמל זורם, וכן תשתיות חשמל הרוסות בחלקן בגין המלחמות והמבצעים הצבאיים שנוהלו ברצועה בשנים האחרונות.

אספקת הסולר מתבצעת אמנם דרך ישראל אולם ממומנת ע"י הרשות הפלסטינית או נדיב ערבי, בעיקר קטאר, האמירות העשירה מהמפרץ.

לא צריך להיות מהנדס חשמל כדי להבין, כי סך כל תפוקת החשמל ברצועת עזה הגיעה עד לאחרונה למספר שעות בודדות ביום (ע"פ רב בין 6-8 בממוצע), בחלוקה המווסתת פחות או יותר באופן מאוזן את ההספק בין האיזורים השונים. כל מי שידו משגת רוכש כמות גדולה של סולר ומפעיל גנרטור, ומי שלא – נאלץ לכוון את כל שגרת חייו לאותו היקף מצומצם של שעות חשמל במהלך היממה.

החיים בעזה. בלתי ראויה למחיה(צילום: רויטרס)

תארו לעצמכם את שגרת חייכם המכוונת לכך שבמרבית שעות היממה אין חשמל בבית; המזון מתקלקל, המים באסלה לא יורדים לביוב המרכזי (המשאבה בבניין פועלת על חשמל) וצרות נוספות. היחידים שזכו לחשמל רציף הם בעיקר בתי החולים, אשר נשענים גם על גנרטורים, וכמובן שלטון החמא"ס על גופיו ומשאביו – מוסדות הממשל האזרחיים, מנגנוני הביטחון של הזרוע הצבאית, בתיהם של מנהיגי החמא"ס, המנהרות על אמצעיהן, מתקני ייצור הרקטות ועוד.

סגרנו את הצוהר, שהיה רק סיפור הרקע לדבר האמיתי, והוא משבר החשמל הגדול (עוד יותר) ברצועת עזה.בשנים האחרונות התנהלו לסירוגין מגעים בין הרשות הפלסטינית לבין החמא"ס סביב האפשרות לאחדות בין האיזורים והממשלים. המגעים כשלו מסיבות שונות ולמעשה התקבע המצב הנוכחי, לפיו כל איזור נשלט ומתנהל בנפרד: הגדה (יהודה ושומרון) תחת הרשות ורצועת עזה תחת החמא"ס; שתי מדינות לשני עמים.

סירובה העיקש והמתמשך של החמא"ס להיענות לתנאיו של אבו מאזן ולהתפשר על אופן החיבור מחדש, הוביל את אבו מאזן לנקודת רתיחה מקסימלית. לא זו בלבד שהרשות הפלסטינית נושאת בהוצאות המימון של התשתיות השונות ברצועה – חשמל, דלקים, מים, ציוד רפואי ועוד – אלא שהחמא"ס אף גובה מיסים מהציבור עבור הצריכה ומשלשלת אותם לכיסה. אבו מאזן מאס במצב בו הוא משמש כספומט עבור רצועת עזה, בעוד מי שנהנית ממנעמי השלטון מבלי לשאת בחובותיו זו החמא"ס, יריבתו הפוליטית השואפת לחתור תחתיו ולהוביל בעצמה את הזירה הפלסטינית כולה.

תדמיתו הציבורית נפגעה. אבו מאזן(צילום: רויטרס)

נוכח זאת, החליט אבו מאזן "להיכנס בכל הכח" בחמא"ס ולנקוט צעדים דרסטיים נגדה, במטרה להפעיל עליה לחץ ולדחוק אותה לפינה, באופן שיאלץ אותה לוותר על דרישותיה ונכסיה השלטוניים ולאפשר את חזרת הרשות הפלסטינית לרצועה. כמנוף למדיניותו זו בחר אבו מאזן לפגוע בצורך הבסיסי ביותר: אספקת החשמל.

משכך, ביקש אבו מאזן מישראל לצמצם בשליש את החשמל המסופק לרצועה, תוך קיצוץ התשלום המועבר לישראל בגין זאת.

ישראל הוצבה בדילמה: מצד אחד, היא איננה מעוניינת "לשבור את הכלים" עם אבו מאזן ולסרב לבקשתו, שכן יציבותו הפוליטית ומערכת התיאום שלו עם ישראל הינם נכס עבורה. מצד שני, היא איננה מעוניינת לפגוע בצרכים ההומניטריים של האוכלוסיה העזתית, שגם כך אינה נהנית כאמור מעודף חשמל.

בסופו של דבר, החליטה הממשלה להיענות לבקשת אבו מאזן ולממש את המהלך, שהביא לידי הפחתה באספקת החשמל לרצועת עזה, עד כדי כך שהחשמל בבתיהם של הפלסטינים הגיע לידי 3-4 שעות ביום. מצב קטסטרופלי לכל הדעות. המהלך הביא לידי מחאה ברצועה שכוונה נגד אבו מאזן, אשר תדמיתו הציבורית נפגעה עוד יותר. לא זו בלבד, אלא שהחמא"ס (שאמנם מצויה במצוקה פוליטית ונלחצה מהידרדרות אפשרית במצב הכלכלי-חברתי ברצועה) לא נעתרה לאף אחד מתנאיו, וחיפשה מוצא על מנת להיחלץ מהפלונטר.

את האקמול להקלה במצב היא מצאה בדמות חבירה למצרים ולאיש הפת"ח הוותיק מוחמד דחלאן, אשר בקשריו הטובים עם מדינות המפרץ סיפק מימון זמני למיכליות סולר שנכנסות לרצועה דרך מצרים, מזינות את אספקת החשמל ומחזירות את המצב לקדמותו (4-6 שעות חשמל ביממה במקום 3-4). כך או כך, נראה כי ההסדר הקיקיוני הזה לא יחזיק מעמד למשך זמן, והמצב ההומניטרי ברצועת עזה (ומתוקף כך הביטחוני) ימשיך להטריד את ישראל עוד זמן רב.

מומחה, פרשן ומרצה לענייני ערבים והמזרח התיכון, לשעבר יועץ למתאם פעולות הממשלה בשטחים.

aloneviatar1@gmail.com

ניתן להזמין הרצאות - 050-6234055