לטפס על ההר
כשגעגוע ואהבה בוערים בך, גם כושר לקוי, עייפות או היעדר זמן לא יעצרו אותך מלצאת למירוץ ולתת את כל מה שלא ידעת שיש בך. אין דבר העומד בפני הזיכרון
כמו תמיד, כשאני רוצה להעמיק בדברי חכמה, גם עכשיו אני רוצה להזכיר ש'אחותי הגדולה הייתה אומרת...', משפט שחזרתי עליו כאן לא מעט. מעולם לא ציינתי, שאחותי הגדולה איננה. כלומר בעולם החומרי. בגוף. היא איננה.
עבורי היא נוכחת לחלוטין. במחשבותי ובהרהורי ליבי. היא נמצאת בעורקיי וזורמת בדמי, אבל היא כבר לא כאן. לידי.
אחותי הגדולה נפטרה רק חודשיים לפני יום הולדתה ה-40. למענה, בקיץ שעבר, לקחתי חלק במרוץ הזה.
לא ידעתי אם אצליח בארבעה שבועות בלבד, לחזור לכושר ולצלוח ריצה במרוץ, אבל התחייבתי והתמסרתי. ראיתי את דמותה מול עיני ולא הייתה לי ברירה אלא למצוא את הדרך לעשות את זה.
הגוף כאב , הלב הלם, אבל לא היה ספק, אני חוזרת לכושר.
.jpg "\"היא לא ראתה שאני דומעת. נרגשת לגלות את הכמיהה שלה לרוץ. להילחם\". צילומים: גיא איוושה")
היום הגדול הגיע.
קמתי בבוקר בהתרגשות ואימה גדולה. חששתי שלא אצליח לרוץ כפי שהבטחתי לעצמי, כפי שהבטחתי לה. אין יום שבו אני לא מתגעגעת אליה, אין יום שאני לא חושבת עלייה, אבל באותו הבוקר זה כאב במיוחד.
תהיתי מה יש באקט הזה, בריצה המאתגרת הזו, שמעורר בי געגוע עמוק כל כך לאחותי. אולי זה בגלל שרק לפני מספר שנים, כשהיא סיימה את סבב הכימותרפיה הראשון שלה, היא הלכה עם אמא שלנו לקנות בגדי התעמלות ונעלי ריצה. היא תכננה וקיוותה אחרי הטיפולים, להתחיל לרוץ.
זה הזכיר לי את הפעם הזו שהצלחתי לשכנע אותה, בעיצומם של הטיפולים, להיפגש עם מטפלת בדמיון מודרך. המטפלת ישבה מול אחותי וביקשה ממנה לעצום את עיניה ולדמיין ברוחה היכן הייתה רוצה להיות ומה יותר מכל הייתה בוחרת לעשות.
למרות הספקנות וההומור הציני שלה, אחותי התמסרה, עצמה עיניים ודמיינה. היא סיפרה שהיא ביער ירוק. מריחה את הדשא הרטוב ומתבוננת בעצים שסביבה. המנחה המשיכה לשאול שאלות ואחותי תיארה בקול רם ומרומם כיצד היא רצה לה בטבע, בין העצים. היא סיפרה כמה הגוף שלה חזק וכמה בריאה היא מרגישה ומלאת מרץ. כשעיניה עצומות, היא לא ראתה שאני דומעת. נרגשת לגלות את הכמיהה שלה, לרוץ, להילחם, להשתחרר ולהבריא.
והנה הגיע הבוקר. אני עדיין כאן ואחותי הגדולה, היפה והאהובה כל כך, לא זכתה להחלים.
אבל היום אני רצה לזכרה. והיא איתי. היום אנחנו נלחמות, ומנצחות. מיהרתי להוציא את התמונה המשותפת שלנו מהמסגרת בתקווה לשאת אותה איתי, אבל חששתי שהיא תעלם לי בדרך והחלטתי להשאיר אותה שם, מחוץ למסגרת.
.JPG "\"שמעתי בליבי את קולה של אחותי מלווה אותי, מחזק אותי ורצתי הכי מהר שיכולתי\".")
רגע לפני יריית הפתיחה עמדנו כולנו לדקת דומייה לזכר כל מי שהפסיד את חייו במאבק מול המחלה הארורה הזו. המירוץ התחיל ואני רצתי. היה חם. ההתחלה הייתה סבירה אבל מהר מאד ההר הגיע וצריך היה לטפס עליו. עם כל האומץ והכוח. בלי לוותר. נשבעתי לעצמי שאני לא עוצרת, שאני ממשיכה בדרך, שאני מגיעה עד לראש ההר ונותנת לרגליים שלי לשאת אותי. מסביבי צבא של נשים לבושות בוורוד, כל אחת חיילת לזכר אהוב שאבדה. לכל אחת סיפור מרגש משלה.
לקראת סיום המירוץ, בקילומטר האחרון, נתתי את כל מה שיש לי, עם אנרגיות שגייסתי דרך כל שביב זיכרון. שמעתי בליבי את קולה של אחותי מלווה אותי, מחזק אותי ורצתי הכי מהר שיכולתי.
במרחק, על צד הדרך ראיתי את שתי הילדות המתוקות שלי. עם שמלות צבעוניות מנופפות לי לשלום ומעודדות אותי. התרגשתי ורצתי הכי מהר שיכולתי. כשחציתי את קו הסיום, האיש שלי חיבק אותי חזק חזק. בכיתי. בכי עמוק כזה של געגוע ואהבה גדולה.
כשחזרתי הביתה אדומה, מזיעה ומרוצה, הבחנתי במסגרת שרגע לפני השארתי ריקה ודוממת.
לרגע דמיינתי שכל הזיכרונות שלי מאחותי לא קיימים יותר. שמעולם לא הייתה לי אחות. שהייתי גדלה ככה עם שני אחים, מבלי לדעת לעולם איך זה מרגיש כשיש אחות גדולה, נפלאה ומיוחדת ששומרת עליי. לרגע חשבתי שאולי היה נחסך ממני כאב האובדן, אבל אז הבנתי שאם לא היה לי אותה. את אחותי. הייתי אדם אחר לגמרי.
אחותי היא זאת שלימדה אותי על אהבה. על נתינה. היא זאת שטיפלה בי, שמרה עליי ולימדה אותי את כל מה שאני יודעת על החיים. היא הכינה אותי לנשיקה הראשונה שלי ופינקה אותי ביומולדת אחת עשרה עם לביבות בטטה ב״אורנה ואלה״. אחותי היא זו שכתבה לי מכתבים מקורס קצינות כשמתוך כל מה שעבר עליה, עדיין הרגיעה ונשבעה לי שגם לי יום אחד תהיה חזיה. אחותי הכירה לי את המוסיקה של ביורק ואת הסושי בניו יורק. היא לקחה אותי איתה לחוג של איורי עירום, לימדה אותי להניק והראתה לי מודל של אימהות יצירתי ונינוח שעורר בי השראה. היא עודדה אותי להגיד את האמת שלי בקול רם מבלי לפחד והזכירה לי תמיד את הטוב שבי. מעולם לא היה בינינו מקום לסודות או זיופים. היא אתגרה אותי לחתור אחר האמת. למצוא את הדרך שלי. היא לקחה אותי למקומות הכי מרהיבים וצבעוניים ולימדה אותי על יופי ועל כך שהאומנות האמתית והחשובה ביותר, היא האופן בו אנו חיים את החיים שלנו. רגע רגע. יום ביומו.
.jpg "\"למרות שכאב האובדן והגעגוע שורף אותי, לעולם לא הייתי מוותרת\".")
אחותי הראתה לי מה זאת אהבה ומהי אמת.
היא זו שהחזיקה לי את היד על הספסל מחוץ לאיכילוב. בזמן שהלב שלי מתפוצץ מאהבה ודאגה אליה. היא זאת שהזכירה לי שהכל מתקיים כאן ועכשיו, שגם ברגעים הקשים והזמניים ביותר קיים יופי ונצח.
היו לה ידיים חמות וטובות. ידיים שמציירות, מפסלות, מנגנות.
היא זו, שלמרות החולשה והכאב, החזיקה בידי והפצירה בי: ״תמי תהיי איתי. פשוט תהיי איתי״
אחותי היא זאת שלקחה אותי עמוק אל דרכי העולם והחיים ולימדה אותי את השיעור החשוב מכל: שהחיים הם ברי חלוף ושדבר לא באמת שייך לי.
אישה נבונה אמרה לי פעם, שזה הנוגע בעצב, השמחה שלו הופכת גדולה יותר. היום אני מבינה למה, ולכן, למרות שכאב האובדן והגעגוע שורף אותי. לעולם, לעולם לא הייתי מוותרת עלייה.
מה שקיים בי היום, יותר מעצב, יותר מכעס, זאת הודיה ענקית.
הוקרה עמוקה על כך שהייתה לי אחות.
אחות יחידה ומיוחדת במינה.
בזכותה למדתי להיות ולראות את כל היופי שבעולם הזה.
להשתוקק ולחתור אחר האמת ולחיות כל יום. רגע אחר רגע. את החיים הנפלאים, הקסומים והכל כך קצרים האלה.
.jpg)
