"סרטן זה כל כך לא אני": האופטימיות של נעה ניצחה את הגידול

היום שבו כאב ראש הפך את חיי: יום שגרתי אחד, בזמן שהייתי בעבודה, הרגשתי כאב ראש. זה לא היה כאב מיוחד, חשבתי שאולי הוא קשור להתייבשות או למספר כוסות הקפה ששתיתי. ביום המחרת כבר הבנתי אחרת.

האקמול שלקחתי העביר את הכאב והמשכתי להתנהל ולעבוד כרגיל. בסוף יום העבודה נסעתי הביתה ממשרד האדריכלים שבו עבדתי, ובמרחק של כעשר דקות נסיעה מהיישוב התחלתי לחוש תחושות מוזרות. ראיתי צללים בצד השמאלי והרגשתי כאילו מישהו יושב לי צמוד לכתף. רטט חזק הזדחל לי בגוף - ברגליים, בידיים, בבטן, בפנים ובחלל הפה. תחושות מבהילות. עצרתי את הרכב והתקשרתי לבעלי שיזמין אמבולנס. מצאתי את עצמי במיון של בית החולים הדסה עין כרם.

לאחר שעות המתנה ארוכות עם כאב ראש נוראי הגיעה תשובה ברורה. בדיקת ה-CT הראתה גידול של ארבעה סנטימטרים באונה הימנית במוח. בשלב הזה המציאות עוד לא השתנתה מבחינתי. חיכיתי כל הזמן לשמוע שניתן לטפל בזה, לא האמנתי לרגע שיש לי סרטן. זה כל כך לא אני. נשארתי אופטימית.

תחושות מבהילות. שאיין במשרד(צילום: אור בוקע)

אז עשו MRI, וראו בבירור, וכבר רמזו, אבל אני נשארתי אופטימית. תוך שבוע עברתי ניתוח ונשארתי אופטימית. ואז חיכינו עוד שבוע לתוצאות הביופסיה, וכשהן הגיעו לא נותר עוד מקום לאופטימיות. התברר שהגידול ממאיר. התוצאה הראתה גידול מסוג גליובלסטומה (GBM) ברמה 4 - הרמה הגבוהה ביותר.

בתוך ההלם והבכי החלו לפרוש בפניי את תהליך הטיפול, ונשטפתי מיד לתוך זרם הטיפולים. חודש וחצי של טיפול משולב הקרנות עם כימותרפיה, לאחריו חודש הפסקה, ואז עוד שבעה חודשים של כימותרפיה.

לאורך הזמן הזה כל בני המשפחה והשכנים התגייסו לעזרה יומיומית בטיפול בבירוקרטיה, בנסיעות, בבית, בהכנת אוכל ובטיפול בשני הבנים שלי, שהיו אז בני חמש וחצי ושנתיים. ולאורך כל התקופה בעלי היקר "רוקד" בין כל החתונות ומתאמץ למצוא זמן גם לעבוד.

קראו גם:

מחקר הוכיח: אנשים אופטימיים בריאים הרבה יותר

רפואה עתיקה: הטיפול נגד סרטן על פי תורת הרמב"ם

בכוונה לא רציתי לדעת מה המשמעות של הגידול הזה במוח. עד עצם היום הזה לא גלשתי באינטרנט כדי לחפש מידע עליו. מיד אחרי הגילוי והאבחון קלטתי את התגובות המודאגות של בני המשפחה שכן חקרו, והבנתי מהדאגה שלהם מספיק. הייתי (ואני עדיין) קנאית לאופטימיות. ידעתי שיש מסביבי משפחה אוהבת וצוות רופאים שדואגים לי, ולכן אני לא צריכה לדאוג. וכך היה.

אחד האחים שלי בדק על מחקרים וטיפולים ומצא מחקר בטכנולוגיה חדשה לטיפול בגליובלסטומה. הוא חיבר אותי לפרופסור דבורה בלומנטל בבית החולים איכילוב, והיא הסבירה לנו על המחקר במכשיר החדש. מדובר במכשיר ששולח שדות חשמליים אל התאים הסרטניים במוח באמצעות מתמרים המודבקים במדבקות לראש - והורג אותם.

המכשיר מסרבל מעט את החיים, אבל אפשר להסתגל אליו ולפתח הרגלים מותאמים למגבלות שלו. בעבודה יש לי כיסא עם ידיות שאפשר לתלות עליהן את התיק עם הסוללה שאליה מתחברים המתמרים. לפעמים אני שוכחת שאני מחוברת וקמה מהר מדי, ואז הכבלים נמתחים.

גם לרוץ אחרי הילדים או לקום מהר כשאחד מהם מועד ונופל בגן המשחקים זה לא לגמרי פשוט. כשאני צריכה לעשות עבודות בבית, אני מנתקת את המכשיר לגמרי, כי אחרת הוא מכביד מאוד ולא ממש מאפשר לעשות אותן.

את המדבקות עם המתמרים צריך בדרך כלל להחליף כל שלושה ימים, אבל אצלי זה מעט שונה ואני יכולה לעשות זאת גם כל ארבעה-חמישה ימים. בעצם זה לא ממש אני, בעלי הוא זה שעוזר לי להחליף אותן, אבל זה קורה בבית ואין לי צורך להגיע למרפאה או לבית חולים.

לפעמים שוכחת שאני מחוברת. שאיין והתיק עם המכשיר(צילום: אור בוקע)

רוצה לחיות הכי עוצמתי שיש

לא היה לי קל לקבל את הרעיון שצריך לגלח את הראש כל הזמן כדי להדביק את המדבקות. אומנם בטיפולים הכימותרפיים השיער נשר, אבל קיוויתי שישוב לצמוח ואחזור למראה השיער החלק הרגיל שלי. כשמסתכלים בפרופורציה על הדברים, זה היה פרט שולי לעומת האפשרות לשרוד ולמנוע מהגידול לחזור. לשמחתי, כאישה דתייה, כיסוי הראש - במקרה הזה מטפחת או פאה - מאוד מקל, ואני לא נראית חריגה בנוף.

בראייה לאחור (הרי בזמן אמת נשאבתי לטיפולים ולא הקדשתי לזה זמן) אני יודעת שכאדם שחי ורוצה לחיות באופן הכי טבעי ועוצמתי שיש, החלטתי לא לקחת איתי את הסרטן לצידי, אלא להתייחס אליו כאל חוויה שתישאר מאחוריי. הסרטן חיזק אותי ועזר לי להבין את הדברים החשובים באמת בחיים.

רציתי והצלחתי לחזור לחיים הרגילים שלי, והיום אני סוחבת איתי תיק - לא של הסרטן אלא של המכשיר. במקרה שלי אי אפשר לדעת למה וממה התפתח בראש שלי סרטן, והשאלה הזאת בטח מטרידה עוד הרבה חולים, אבל אני מקווה שהטיפול הזה עוזר, שכן כעת, אחרי שלוש שנות טיפול - נראה שהמחלה נעלמה.

לדעת שאתה עושה משהו ושאתה לא פסיבי מול המחלה נותן כוח כנגדה. מבחינתי, עצם הידיעה הזאת, יחד עם החיים הנורמליים שאני חיה, הוא הוכחה שהיה ויש ויהיה תמיד מקום לאופטימיות ולאמונה, לא רק בשבילי, אלא לכל מי שקיבל בשורה מרה כזאת. ואמן שתהיה רפואה שלמה לכל החולים.