"אשפזתי את בן ה-7 שלי במחלקה סגורה בבי"ח פסיכיאטרי"
זה הסיוט של כל הורה: להשאיר את הילד שלך מאושפז בבית חולים פסיכיאטרי וללכת הביתה בלעדיו. אבל כשמצבו של עומר (שם בדוי) בן ה-7 איים למוטט את כל המשפחה ולמשוך אותה לבור שחור שאין ממנו חזרה, לא נשארה להוריו אופציה אחרת. בטור מטלטל מספרת אימו על השנה הקשה בחייה ועל ניצני התקווה שהחלו להתגלות עם כל יום שעובר
אם יכולתי לסכם תחושות של שנה שלמה בכמה מילים, הייתי אומרת שזה מרגיש כמו להישאר לבד בלב ים. אין חוסר אונים גדול יותר ותחושת כישלון הורי מהדהדת יותר מאשר חוסר היכולת לעמוד מול הילד שלך ולא לדעת להתמודד איתו.
מצד אחד, אתה מבין שהמצוקה שלו גדולה ואתה לא יודע איך לעזור לו לצאת מהמצב שבו הוא נמצא. מצד שני, אתה מלא כעס עליו, על הסביבה, ובעיקר מאוכזב קשות מעצמך וממנו על כך שהוביל אותך למצב שכל המשפחה נמצאת בו בעל כורחה.
עומר (שם בדוי, השם האמיתי שמור במערכת) בן ה-7 הוא הבכור בשלושת בנינו. כולם אהובים, כולם נולדו לעולם הזה מתוך רצון ואהבה רבה וכולם קיבלו את אותו החינוך.
עומר מקדים את בני גילו ביכולתו הדידקטית, בעל ידע כללי שלא תואם את גילו ובעל אינטילגנציה רגשית שאין גם לבני 40. לפני מספר שבועות, אחרי "קריעת ים סוף" פרטית, וכנגד כל היגיון הורי ותחת ביקורת צולבת מצד הסביבה הקרובה, החלטנו לאשפז אותו באחת משתי מחלקות הילדים הפסיכיאטריות הקיימות בארץ.
אלימות שהחלה לאבד שליטה
השנה האחרונה של עומר, העולה לכיתה ב', טלטלה את חיינו. כלפי חוץ היינו עוד משפחה רגילה לחלוטין, אך מאחורי הקלעים נראו החיים שלנו אחרת לגמרי.
כשעומר רק עלה לכיתה א', משהו בו התחיל להיסדק. ההתחלה, שנראית היום מרחק שנות אור מהמקום שבו כולנו נמצאים, לא הייתה חריגה. הייתה רגישות, התחיל להיווצר שם משהו שלא הכרנו קודם. התחיל להצטבר בו זעם, מעשים שחורגים ממעשי שובבות רגילים. הוא התחיל בהרס, שקרים, גניבות קטנות.
בהתחלה היו שיחות בבית הספר, ניסיונות להחזיר אותו לדרך המלך. מדבקות עידוד, משימות קטנות, אבל הילד לא השתפר וגם היה נראה שהוא לא ממש רוצה לעשות את זה.
ההסלמה הגיעה בצורה מהירה. בתוך כמה חודשים חווינו בליל של אלימות. היא התחילה בבית הספר, אך במהרה התפשטה כמעט לכל מסגרת שבה עומר הרגיש מספיק נוח, בלי לבחול בגיל או בסטטוס האדם העומד מולו.
השעיות הפכו להיות עניין שבשגרה, בית הספר היה חסר סבלנות, חסר יכולת ובעיקר חסר רצון להתמודד איתו. ועומר היה בשלו. מקלל, מאיים, מכה. שיחת טלפון רודפת הגעה לבית הספר, שיחה בבית, עידוד וחיזוק לצד עונשים שהדמיון כבר נאלץ לספק אחרי שנגמר הארסנל הסטנדרטי.
עם כדור השלג הזה החלו להיעלם החברים. עומר, שהיה ילד מבוקש חברתית בכל מסגרת אחרת, נשאר פתאום לבד. הבדידות הובילה לשנאה עצמית, וכך מילד מלא חן, מלא חיות ואוהב חיים - הוא הפך לכזה שעושה דווקא. "לא רוצים להיות חברים שלי? תמות נפשי עם פלשתים", ובתגובה היה מפוצץ את הילדים במכות.
גם הורי התלמידים לא חסכו את ביקורתם מאיתנו. בכל פעם שראיתי על צג הטלפון שם של הורה מבית הספר, היה ברור שאני חייבת לשנס מתניים ולהתחיל בפרץ של התנצלויות. גם חברים שלנו החלו להתרחק מאיתנו, ובתחושתנו הפכנו להיות מוקצים מהחברה.
נגמר לנו האוויר
עם כל הקושי של ההתמודדות עם הסביבה, הקרובה יותר והקרובה פחות, גרם לנו מחול השדים הזה לעבור תהליך ולהבין שמכאן ואילך הדרך שלנו עומדת להשתנות.
התהליך שעברנו כדי להבין שיש לנו ילד "אחר" התהווה לצד ההידרדרות במצבו הנפשי, התקפי זעם קשים שפעמים רבות הופנו גם כלפינו וכלפי יתר הילדים שלנו ותחושה של בית מתפורר.
כאנשים בעלי ראש פתוח וכהורים שרוצים בטובתו של בנם, שסבל לא פחות מסביבתו, פנינו לפסיכולוג כדי שיסייע לו לעבד את כל הקשיים שחווה. אחרי מספר פגישות הפנה אותנו המטפל אותנו לפסיכיאטר, ומשם התחלנו מסלול מובנה של תרופות לוויסות רגשי.
תרופה לא מסייעת? נעלה מינון. עדיין לא טוב? נשנה את הסוג. לא אשקר, לפרק זמן מסוים חלק מהתרופות סייעו, אך ההתרסקות שבאה אחרי כל תקופה הייתה קשה מנשוא. החיים בבית נהיו בלתי נסבלים. אף שקיבלנו הדרכת הורים, חוסר האונים והתסכול שלנו הלכו וגדלו.
מה לא ניסינו? כל פתרון חינוכי אפשרי, כל עצה ששאבנו מרוצי טובתנו מיד נוסתה בבית. אבל עם כל הרצון הטוב שלנו, כוחנו נגמר. הרגשנו שאנחנו טובעים. שנגמר לנו האוויר.
הלילות הפכו לבנים מרוב דאגה וחוסר תפקוד. בעבודה נאלצנו לעטות מסכה ולהמשיך לפרנס. הילדים האחרים עברו למקום השני והבית התפורר. כל מה שבנינו, כל מה שעבדנו עבורו, החל לקמול לנו מול העיניים.
לא פעם עומר היה משאיר עליי סימני נשיכה מרוב כעס, מאחל לי למות, זורק עליי חפצים שהשאירו סימנים כחולים שלא ידעתי להסביר ופשוט לא הצליח להירגע.
בפעמים אחרות היה בוכה ימים מכאבים פסיכוסומטיים שהיו נרגעים רק עם הבטחת רופא הילדים שהכאב יחלוף מעצמו ובהמלצה על חבישה אלסטית לשעתיים. ובמקרים אחרים היה בוכה וצועק שהוא לא יכול יותר להתמודד, לא רוצה להיות הילד הזה שכולם מתרחקים ממנו. לא רוצה להמשיך להכות.
האבסורד בכל הסיטואציה הוא שבמקומות חדשים שהיה מגיע אליהם - הוא היה ילד למופת. במקום שבו לא הרגיש מספיק משוחרר הוא התנהל כחייל ממושמע, ילד חכם, מבין. לא פעם שמענו ביקורת כלפינו ההורים. לא הבינו מה אנחנו רוצים מהילד המושלם שלנו.
גם אנחנו הצלחנו להתבלבל. היו ימים ארוכים שבהם הוא היה ילד טוב ירושלים. מלאך. אך סימני הנשיכה נשארים למספר ימים. שמחתי שיש לי תזכורת למצבו.
לפני שניבלע בבור שחור
חודש לפני האשפוז הפך המצב לבלתי אפשרי. ההתקפים נהיו בלתי נסבלים. עומר סולק מכל מסגרת אפשרית, ואנחנו הגענו לקצה גבול היכולת. באחד הימים שבהם נשאר עם מטפלת קיבלתי ממנה שיחה. המטפלת בכתה ואמרה שננעלה בחדר אחרי שעומר זרק עליה כוס זכוכית.בשארית כוחותיי וכנגד כל אינסטינקט אימהי התקשרתי לרופא המטפל ואמרתי לו: "החלטתי שאני לא מסוגלת יותר. לא כי ויתרתי אלא כי הבנתי שאין לי את הכלים להתמודד עם המצב הזה שבמשך שנה שלמה איים לבלוע אותנו לבור שחור".
בדרך לבית החולים הרגליים שלי בקושי לחצו על דוושת הגז. הפה היה יבש והראש הפסיק לתפקד. מאנשים משכילים שמחזיקים במשרות ניהול - מצאנו את עצמנו כמו זוג עלים נידפים ברוח. משותקים.
פסיכיאטר הילדים המדהים שפגש אותנו שמע באריכות את הסיפור. הוא היה הדמות הטיפולית הראשונה שהרשינו לעצמנו להתפרק מולה. שני מבוגרים ישבו מולו בחדר ובכו את נשמתם לדעת. סיפרנו את כל מה שעבר עלינו, ועומר, שישב בחדר, אישר בבגרות ובאחריות את הדברים.
בעיניים מרחמות, עם המון דאגה, שלח אותנו הרופא הטוב לאשפוז באחת משתי מחלקות הילדים הפסיכיאטריות לילדים עד גיל 12. תוך כדי שהוא מדבר, הרגשנו מצד אחד שפצצה נוחתת לנו על הראש אך מהצד השני ובדיעבד, אני מאמינה שהיה ברגע הזה משהו משחרר.
בפעם הראשונה ישבנו מול אדם שלא שפט אותנו והכי חשוב - הבין את שעל ליבנו.
כשהוא אמר שעומר ייאלץ לשהות באשפוז ללא נוכחותנו, לישון שם לבד ושהדבר עלול לקחת מספר חודשים, הרגשתי את הקרקע נשמטת לי מתחת לרגליים. איך ילד רך, בן 7 בלבד, יכול לעבור את זה. הרי האשפוז עצמו והריחוק מהבית בגיל כל כך צעיר יהיו טראומה רצינית וישאירו חותם.
מתוך ייאוש וכאב נכנסנו לרכב ונסענו. עומר נרדם והדרך לא נגמרה. הגענו בערב ובמחלקה קיבלו אותנו שני אחים תורנים שליוו את עומר לחדר, שיהווה לו מעתה ועד השחרור - בית.
החדר היה פשוט אך נקי. בגלל אהבתו לכדורגל דאג אחד האחים למצוא לו מצעים ירוקים עם ציור של כדור, לא לפני שדאג לו למעדן - ארוחת ערב קלה לפני השינה. שרתי לו בבכי חרישי קורע לב את שיר הערש האהוב מינקותו ונסענו הביתה.
"המקום שמציל משפחות וילדים"
צוות המחלקה כולל את הצוות הסיעודי, אנשי התחזוקה, בני השירות, הרופא המקסים שמונה לטפל בו, הפסיכולוגים, העובדים הסוציאליים. מעולם לא הרגשנו כזאת כמות של אמפתיה, סבלנות אין קץ כלפינו וכלפי עומר ומענה על כל שאלה קטנה כגדולה.
במחלקה הכרנו הורים נוספים, וכל אחד בדרכו הוא שותף למסע הכבד הזה.
במהלך השיחות והביקורים שם מצאנו את עצמנו מקבלים עוד ועוד מידע. הובהר לנו כבר על ההתחלה שההורים הם חלק מהצוות המטפל בילדים. כהורים לילד מיוחד אנחנו מקבלים הדרכה, קבלה ובעיקר אוזן קשבת.
סיפורי האימה שמצאנו בחיפוש קצר ברשת התבררו כלא נכונים ומעוותי מציאות. גם כששאלנו את הצוות על אודות תיאורי הזוועה, בנועם ובפשטות שאופייניים רק למקום הזה, השיבו לנו שכמו בכל מקום, גם שם היו תפוחים רקובים לפני עשור אך הם אינם עוד במחלקה. מבחינתנו הנושא נסגר בו במקום.
בביקורים היומיים ניסינו להבין אם עומר יצר חברים חדשים, אם הוא מקבל תרופות בלא ידיעתנו והסכמתנו, והתשובה הייתה שלא.
זה נכון שגם במחלקה יש ימים לא קלים, ונכון שגם שם הוא מראה את צדדים הפחות סימפתיים שלו, אבל אני לא זוכרת מתי ישבתי עם עומר על הדשא וסתם שיחקנו במשחק קופסה תוך שיחת חולין.
בערב הראשון באשפוז קראתי את מכתבי התודה שעל הקיר. באחד המכתבים כתבה אחת המשפחות: "זה המקום שמציל משפחות וילדים". המשפט הזה ריגש אותי עד עמקי נשמתי והוא מחזיק אותי גם אחרי שעשינו את הצעד הראשון, שמבחינתי היה קשה יותר מכל השנה האחרונה שעברנו גם יחד.
הפחד שלנו מפני המפלצת התלת-ראשית יורקת האש הזאת, שאף אחד לא מכיר ולא רוצה להכיר, הנקראת "אשפוז פסיכיאטרי לילדים" - התגלה עד כה כסיפור אימה אורבני.
הדרך שלנו עוד ארוכה, אבל אני מאמינה שבאמצעות האשפוז המשפחה שלנו כבר מצאה את הכיוון הנכון.
טור זה אינו מהווה תחליף לייעוץ עם הגורמים המטפלים. מדובר בחוויה הפרטית שלנו בלבד
לפנייה לכתב/ת 
