פרפרים לבנים
בילדותי, נהגתי לרוץ אחרי פרפרים לבנים.
כשגיליתי שפרפרים כאלו חיים רק ליום אחד, התבוננתי בהם בפליאה. חשבתי כמה העולם יפה וקסום מנקודת המבט של הפרפר. תהיתי אם הוא יודע שזהו בעצם יומו האחרון וכמה חופשי הוא בטח מרגיש לפרוש כנף ולעוף ככה, בפעם האחרונה.
בשבועות האחרונים רבים מאתנו לא יכלו להפסיק לחשוב על מותו הטרגי של אמיר פיי גוטמן.
אינספור חברות ומכרים שיתפו אותי בכך שהם מסרבים להתאושש מהשתלשלות האירועים המחרידה של נסיבות מותו.
אמיר אובחן כחולה סרטן וקיבל ארבעה טיפולי כימותרפיה אגרסיביים. בשיאם, גילה שקיבל אבחנה שגויה ושלמעשה הוא אינו חולה במחלה הארורה הזו.
בתאריך ה-22 ביולי, קיבל אמיר את האישור לכך שניצל מידיו הגזלניות של מלאך המוות.
ביום הזה בחר אמיר לחגוג יומולדת שנה, שנה לאותו היום בו קיבל למעשה, את חייו בחזרה.
הים כנראה סימן עבורו יותר מכל את החיים, ובחגיגה הגדולה שארגן על החוף לכל חבריו ובני משפחתו, פגש בים סוער ואכזר.
אמיר נלחם בגלים ובמים המלוחים ולבסוף נכנע ואיבד את חייו. בשארית כוחותיו, הוא הצליח להציל את אחייניתו מטביעה.
״התסריטאי השתגע...״ תועד גוטמן מצהיר כשהוא מתייחס לנסיבות מחלתו והחלמתו. מי יכול היה לחשוב על רצף אירועים אכזרי, מקברי ולא הוגן כל כך? קשה מכל היא ההבנה של כולנו, עד כמה אנחנו פגיעים.
רגע אחד אנחנו כאן, חוגגים את החיים במלוא הדרם ורגע אחרי מגיע גל גדול ושוטף אותנו.
יש רבדים, מורכבויות ועולמות, שאנחנו כנראה פשוט לא מבינים.
כמו נמלים שבונות להן ערים שלמות מתחת לאדמה. ממש מתחת לרגלינו. הן עומלות ובונות מבוכים ענקיים ומפוארים, בונות את עולמן. הן לא לוקחות בחשבון שיש מעליהן שם למעלה, בני אדם שמהלכים כענקים ויכולים בן רגע להחריב את הכל.
משונה לחשוב שמעלינו יש ענקים שיכולים לחרב את כל מה שבנינו.
כל עולמנו צר כעולמה של נמלה.
מעלינו פרוסים שמיים אינסופיים, אינספור גלקסיות וכוכבים. ובכל זאת יש בנו, בבני האדם , את הניצוץ האלוהי. את אותו המרחב. ההשתוקקות לדעת, להבין ולגלות את נסתרי העולם.
בעקבות המלצה חמה של חברה, מצאתי את עצמי בסדנא אודות פילוסופיה בודהיסטית.
זוג נזירים אורבניים התיישבו להם על כרית לבנה בחדר קטן וצפוף, שוחחו איתנו וניסו לתת שם או צורה לדבר המופשט הזה שנקרא חיים. לאותה האנרגיה, יישות אשר איננה נולדת ואשר לעולם לא מתה.
אחד מהם בחר להשתמש בדימוי אשר נחרט עמוק בליבי. "עלינו ללמוד להחזיק את הכוס בידינו ועדיין לראות אותה שבורה", הוא אמר. הנזיר הסביר כמה חשוב ללמוד להיות נוכחים בתוך הרגע, בתוך ההוויה, באופן שלם ומלא ועם זאת לראות ולקבל את הזמניות והטבע המשתנה של כל מה שנקרה בדרכינו. הכוס מונחת בידינו, אבל היא עתידה להישבר. היא ברת חלוף ואולי היא אפילו חלום. כמונו. כמו בני האדם.
נדמה לי שהרצון הפנימי שלנו הוא לסגל לעצמנו חיים שיש בהם התבוננות. ארציות משולבת עם ערות מוחלטת.
יתכן שבתוך היכולת שלנו להרגיש את החיים ולקחת בהם חלק באופן מלא ומתמסר, שם בעצם מסתתר וטמון הנצחי, או כמו שאחותי הגדולה נהגה לומר לי: ״מי שבאמת יודע לחיות, לא מפחד כבר מהמוות״.
כשבודהה יצא מתוך חומות הארמון אל העולם שבחוץ, סיפר לנו אחד הנזירים, כי הדבר הראשון שניתקל בו היה חולי, מחלה ומוות. הוא נפגש בעולם, בזמניות, בחיים ובמוות. “Mindfulness is the path to Deathlessness”, אמר הנזיר, ועדיין אני נאחזת, מתקשה לקבל את הקלות הבלתי נסבלת של הקיום.
אומרים ״You are only as great as the cause for which you stand for״. אני חושבת שוב על סיפור חייו ומותו הטרגי והבלתי נתפס של אמיר ונדמה לי שהוא נלחם עבור ערכים מהותיים, עבור זכויות של קהילה שלמה וששכנה בתוכו רוח של לוחם צדק.
בסרטון שהפך ויראלי לאחור מותו, הוא תיעד את עצמו לובש בגדים לבנים של חג ומבקש מכל מי שצופה בסרטון ״תחיו כאילו אין מחר ואל תיקחו שום דבר כאילו הוא מובן מאליו״. הוא עצמו, היה בתהליכים שיובילו לחקיקת חוק שנועד לעזור לחולי סרטן להחלים ולהשתלב בחברה. מותו של אמיר אירע מספר ימים לאחר שקהילה שלמה בארץ ספגה מהלומה אכזרית ופוגענית. אמיר ובן זוגו נלחמו על החופש שלהם ועל זכויותיהם לחיות חיים שיווניים עם בנם המתוק רוי.
הוא הזכיר לכולם ש Love is Love ושלמדינה נאורה אין את הזכות לשלול מבני זוג, על סמך הנטייה המינית שלהם, את זכותם המלאה להקים משפחה אוהבת וחמה. לכן הוא נגע באנשים. בזכות טוב הלב, האמת והנתינה שלו.
השבוע שוב נתקלתי בפרפר לבן. כמו ילדה רצתי אחריו, כי האמנתי שזהו יומו האחרון.
להבדיל מהילדה שהייתי, היום אני מבינה שגם אנשים הם פרפרים לבנים.
אורחים לרגע, בחיים שהם למעשה חלום. יפים כל כך, קסומים וזמניים.
ועדיין, אין באפשרותי להסביר את המרחב העצום שקיים בנפשי, שמתנועעת בשקט, בתוך גופי הקטן והשביר.
