הסרט הכי מדובר כיום - אבל לא תצפו בו בארץ
עושה רושם ש"דטרויט", סרטה החדש של הבמאית קת'רין ביגלו, עומד לככב ברשימת המועמדויות לאוסקר. הסרט, העוסק במהומות שפרצו בעיר ב-1967 בעקבות אלימות משטרתית כלפי אפרו-אמריקנים, זוכה לסיקור רב ולשבחי המבקרים - אבל לישראל הוא לא צפוי להגיע בקרוב. אז למה כדאי לכם בכל זאת להתאמץ ולראות אותו?
איכשהו, מקומה של מחאת השחורים היצרית נעדרה כמעט לחלוטין מן המסך הגדול. הדבר הכי קרוב לתגובה לאירועים ההם הוא סרטי "כוכב הקופים" מהסיקסטיז, המתחוללים בעולם עתידני, מרוחק מהמציאות. אבל הטראומה עדיין עוכרת את שלוותה של החברה האמריקנית. בשנים האחרונות היא פורצת שוב החוצה לרחוב בצורת הפגנות נגד אלימות שוטרים ובמקביל נפרקת ביצירות דוקו כמו "או.ג'יי. סימפסון: תוצרת אמריקה", "אני לא הניגרו שלך", ו-"13" של אווה דוברניי (שגם ביימה את הדרמה "סלמה" ב-2014). עכשיו יש סרט עלילתי חדש בשכונה הזאת: המותחן התקופתי "דטרויט" של קת'רין ביגלו, והוא המטלטל, המייסר והמעציב מכולם.
אלא שמשום מה כרגע לא ברור אם הוא יוקרן בארץ - תאריך הפצה עדיין אין. אולי העניין קשור בכך שמדובר בדרמה נטולת כוכבים, שבמרכזה סיפור מחאה אפרו-אמריקני, שהוא אולי לא פשוט כל כך לעיכול עבור הצופה הישראלי. בזמן שבו הגדה המערבית בוערת שוב, כשביפו יש הפרות סדר על רקע אלימות שוטרים וכשהשיח מתלהט סביב פרשת החייל אלאור אזריה, סרט על המהומות בדטרויט (שפרצו, אגב, כחודש לאחר מלחמת ששת הימים), הוא חומר נפץ תרבותי. זוהי לא אלגוריית מדע בדיוני מוצפנת כמו "כוכב הקופים" בזמנו, אלא דרמה ריאליסטית לא מתפשרת.
בין שהוא יגיע לכאן ובין שלא, כדאי להכיר את הסרט הזה. עלילת "דטרויט" חוזרת למהומות שפרצו בעיר הפועלים המושמצת ביולי 1967 ומתארת את האווירה המתוחה ברחובותיה. האזרחים האפרו-אמריקנים שנדדו אליה בחיפוש אחר שוויון הזדמנויות נדחסו לשכונות עוני ונתקלו באפליה והזנחה מצד הרשויות. את הפורקן הם מצאו במועדוני לילה מחתרתיים. פשיטה משטרתית על אחד כזה הביאה להחרמת בקבוקי הוויסקי וחביות הבירה במקום - ואז הציתה את בקבוקי התבערה וחביות אבק השריפה ברחוב. כך פרצו "מהומות רחוב 12", ששיתקו עיר שלמה. מנגד, המתפרעים נתקלו בהתנגדות תקיפה של המשטרה העירונית, וכשזו לא עמדה בעומס - גם משטרת מדינת מישיגן והמשמר הלאומי גויסו.
"דטרויט" טווה בקווים עדינים וגסים, שתי וערב של תהפוכות רגשיות, את התקרית המכונה "טבח מלון אלג'יר": כוחות ביטחון פורצים למוטל שנקלעים אליו כמה אזרחים אפרו-אמריקנים בתגובה לדיווח על צלף. שלושה שוטרים מקומיים מנהלים את החקירה תוך התעללות אכזרית בחשודים. הם לא מצליחים לפענח את התעלומה, אבל כשהם עוזבים את המקום באישון לילה הם משאירים מאחור שלוש גופות וכמה נשמות מרוסקות. חלקו האחרון של הסרט עוסק במשפטם של השלושה, שעומדים לדין באשמת רצח ויוצאים זכאים בחסות הפרוצדורה והגזענות שמבעבעת תחתיה.
למרות שמדובר במקרה אמיתי, נעשו כמה וכמה שינויים בתסריט, בעיקר מכיוון שהשוטרים מעולם לא הורשעו. כך שונה שמם בסרט, בעוד שדמויות החשודים נשארו נאמנות למקור. מבקרים אמריקנים טענו נגד ביגלו והתסריטאי מארק בול (שותפה ליצירה בעשור האחרון) כי הצגת השוטרים כנבלים מרושעים חסרי צלם אנוש היא חד-גונית, ואכן לעיתים נדמה שהם נוהגים כקלגסים לאורך אותן שעות מתוחות שבהן הם חוקרים את הצעירים המפוחדים שחיפשו מחסה במקום.
בין חבורת השוטרים ניצב מאבטח פרטי בשם דיסמוקס, שהוא שחור, אך לובש מדים, מה שמקנה לו מעמד מיוחד וקצת מוזר מבחינת השוטרים: כושי שהחליף את עורו. ג'ון בויגה ("מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר") שמגלם אותו הוא אחד הכוכבים המוכרים היחידים ב"דטרויט", ולצדו ניתן למנות גם את אנתוני מקי ("מטען הכאב", סרטי "קפטן אמריקה"). וויל פולטייר ("האיש שנולד מחדש") בולט מכולם בתפקיד השוטר קראוס, הנבל הראשי.
מדובר בדרמה שפועלת במקביל במגוון רבדים שכלתניים, רגשיים ומצפוניים. ביגלו מפגינה מיומנות קולנועית נהדרת כהרגלה בהמחשה אותנטית של הסיטואציה. מדובר בהישג אדיר שמלחים באופן אורגני בין הכלל לפרט, ביצירת מופת אחת מצמררת ומכעיסה. מהמון זועם חסר זהות ברחובות, העלילה מתנקזת למרחב האינטימי, שבו לאנשים יש פנים, רגשות ופחדים, כשהיחס אליהם עדיין נובע מתוך דעה קדומה וחשדנות ולא מבוסס על נימוקים הגיוניים. בסוף הסרט המשימה עוברת אלינו: להרהר, להעמיק, לאתר את שורשי העוינות והאיבה. ומשם לעשות את הדרך חזרה אל הזירה הציבורית בכוחות עצמנו ואיתנו מטען עודף, כואב.
חמישים שנה אחרי מהומות רחוב 12 - יש סיבה טובה ליציאת "דטרויט" לבתי הקולנוע האמריקנים. לא רק בגלל שהוא מציין יובל לאירועים הללו, או בגלל שהוא מתכתב עם אלו שהתרחשו לאחרונה בערים שונות ברחבי ארצות הברית, אלא פשוט כי מדובר ביצירת מופת שראוי שיצפו בה שחורים ולבנים, דמוקרטים ורפובליקנים, בדטרויט, ניו יורק, לוס אנג'לס, ליטל רוק ארקנסו ובעולם כולו. אולי חוץ מבישראל.
עוד ביקורות קולנוע:
"הפרה ז'קלין" - בורקס אלג'יראי
"מאהב כפול" - מותחן פסיכולוגי-מיני שיורד מהפסים
"רובוטריקים: האביר האחרון" - ליגה חדשה של טמטום
"דטרויט" ייכלל בוודאי בין המועמדים לאוסקר בעוד כחצי שנה, ולא מן הנמנע שאף יזכה בו. זה יקרה לא רק בגלל הכמיהה הנוכחית בהוליווד ל"סיפורים שחורים",
וגם לא רק בגלל הרזומה המרשים של ביגלו בת ה-65 - ב-2010 הייתה לאישה הראשונה שזכתה באוסקר כבמאית על "מטען הכאב", וזה עשוי לקרות שוב בעיקר בגלל האיכויות הנדירות של יצירת המופת שלה.
בניגוד לבמאית "וונדר וומן", פאטי ג'נקינס, שאותה אולפני וורנר ברוס מריצים לאוסקר על הטיקט של "אישה פורצת דרך", ביגלו לא צריכה הנחות בגלל היותה אישה. היא יוצרת מקצוענית ונועזת, שווה בין גברים ואף מתעלה על רובם. היא ראויה לאוסקר בגלל עבודתה המעולה. כשזה יקרה, תימצא בוודאי הדרך להביא את "דטרויט" לבתי הקולנוע בישראל. עדיף איחור של חמישה חודשים על חמישים שנה.
