על הסט עם שרון מור יוסף
מה עושה צלם ישראלי שמגיע לפיסגה בהולנד והוא כבר לא ילד? עוזב הכל, בא לאמריקה ומתחיל שוב מלמטה. אל תגידו לשרון מור יוסף שזה בלתי אפשרי. עובדה, הוא עשה את זה
שרון מור יוסף, כך עושה רושם, לא שואל את עצמו את השאלות האלו. הוא החליט, הוא עשה ולא נראה שיש לו ספק שהוא גם יגשים. עובדה, בינתיים כל הסימנים מובילים בדיוק למקום אליו הוא כיוון.
מור יוסף, 41, הוא צלם אופנה. לפני שלוש שנים הוא הגיע ללוס אנג'לס לפתוח דף חדש, והיום הוא כבר מצלם את המועמדת לפרס האמי או את כוכב התכנית הגדולה של HBO.
מור יוסף בחר ביעד ההוליוודי לפני הכל, אחרי שהחליט שהפקות האופנה שלו הן סט שיוצר מציאות והמצולמים פשוט מתועדים בתוכה. "אני מבחינתי, צלם אופנה-אמן וחשוב לי שבעבודה שלי תבוא לידי ביטוי הבעה ועומק. זה היה חשוב לי בכל שלב בקריירה שלי. עידן הדוגמנות והפאשן שמחפשת רק את היופי ותו לא, עבר. צריך הרבה מעבר".
את לוס אנג'לס הוא בחר גם בגלל מזג האוויר. "כן", הוא מודה, "כנראה שניו יורק יכולה הייתה להוות החלטה כלכלית מקצועית נכונה יותר, אבל אחרי 14 שנים בהולנד, בקור, היה ברור לי שאני רוצה ללכת בעקבות השמש".
בהולנד הוא לא רק עזב את הטמפרטורה המקפיאה, הוא השאיר מאחור קריירה סופר משגשגת, כזו שהפכה אותו לאחד השמות המוכרים ביותר בתעשיה ההולנדית. הוא עומד מאחורי הפקות למגזינים כמו JFK, גלאמור ואלגנס ההולנדיים, צילומים במגזינים ידועים כמו פיאסקו ופאקינג יאנג, ורגע לפני שעזב, הספיק לזכות אפילו בתפקיד מפתח בטלוויזיה, כשופט בעונה השישית של הריאליטי Holland's Next Top model.
באותה תכנית כונה שרון צלם אופנה בינלאומי. בעבר סיפר שכינו אותו צלם ישראלי, יליד ירושלים, אפילו שהוא בכלל מהישוב בקעות. מהר מאוד הפך לפרצוף מוכר ברחובות אמסטרדם ועושה רושם שזה לא בדיוק מה שהוא רצה."חשיפה", אמר אז, "מתאימה למי שמעוניין בה, ואני גיליתי שאני פחות רוצה בה".
מור יוסף יודע מה הוא רוצה ובאופן מאוד לא מובן מאליו, הוא נאמן לתחושותיו גם כנגד כל הסיכויים. כך נולדה ההחלטה להגיע לאמריקה, כך גם מצא את עצמו בהולנד. הוא מספר שמאז שהורו קנו לו במתנה את מצלמת הפוקט הקטנה שרבים מאיתנו זוכרים מהימים בהם לא עשינו קליק על הטלפון כשראינו רקפת בשדה (בעיקר כי לא ממש היה טלפון בסביבה), הוא התאהב. "לא הפסקתי לצלם את ההרים והפרחים מסביב, צילמתי בלי הפסקה, הפכתי לכתב וצלם נוער ב'מעריב לנוער' וכך גם בצבא". את השירות הצבאי שלו בביטאון הנח"ל החל כצלם. עד השחרור כבר הפך לעורך ולקח חלק ביחידת ההסברה".
נח"ל או פרחים במושב, מה שמור יוסף רצה באותם ימים, היתה דריסת רגל בעולם צילומי האופנה. "במקום לתעד מציאות רציתי לצייר מציאות, כי ראיתי בזה אתגר גדול יותר. חסרה לי היצירה, לתעד רגעים מתוך המציאות, זה מה שמייחד אותי".
הוא לא ממש היה בטוח איך ממשיכים מכאן וחיפש מסגרת מתאימה. "מעולם לא חשבתי ללמוד בישראל", הוא מסביר. "היה בי צימאון ללמוד בחו"ל מאז ומתמיד. רציתי להכיר את אירופה, להכיר מורים שהם לא דור שני לניצולי שואה, אנשים שלא מלמדים ממקום של עצב וכאב בהכרח. בארץ, אני זוכר שרבים מהיוצרים שדיברתי איתם נהגו לספר שהיצירות הכי טובות שלהם יוצאות בתקופות לא טובות, אבל אצלי זה הפוך. ראיתי עבודות של בוגרי לימודי צילום בארץ והכל היה עצוב קצת. וכולם דיברו על היצירות שלהם ממקום של חושך בחיים, אהבות, אכזבות, לא כולם כמובן, אבל אני רציתי דברים שמחים, משהו מרענן. צמא לפרוס כנף להכיר אנשים שגדלו במקומות אחרים".
הוא שמע על בית ספר נחשב לצילום בלונדון, אבל מהר מאוד הבין שהוא היה יקר מדי. בעיצומם שלך החיפושים הגיע לחופשה קצרה בהולנד. כשהוא ברחובות אמסטרדם הוא מזהה לפתע צעירה שמדברת בעברית ומספרת לחברה שלה על בית הספר לצילום שהיא לומדת בו ועל שכר הלימוד הנמוך. מור יוסף הבין שהמיונים יערכו תוך שבועיים. לישראל הוא לא חזר, ביקש מאמא לשלוח את עבודותיו, והשאר היסטוריה. "התקבלתי לבית הספר, למדתי בהולנדית והיה מאוד קשה ותוך כדי לימוד לתואר ללמוד גם שפה. היום כבר יש לי אזרחות הולנדית".
מה למדת על עצמך בתקופת הלימודים?
"למדתי שאני רוצה לייצר מציאות. למדתי שאני רואה את הדברים אחרת דרך העדשה. העובדה שהגעתי כבר אחרי צבא, הייתי עם ניסיון, הייתי מבוגר ובוגר יותר מהסטודנטים האחרים והפכתי להיות האבא ואמא כי הפרספקטיבה שלי הייתה בוגרת יותר. למדתי גם שאין הרבה טעם בלימודים האלו. כישראלי שרוצה לעבוד בחו"ל, זו דרך טובה לעשות את זה, להיות סטודנט, אם אצטרך להמליץ לצעיר שחולם להיות צלם, אציע לו לא לבזבז שנים בלימודים, אלא להיצמד לצלם שהוא מעריך ולשמש לו אסיסטנט ".
מור יוסף הפך ליחיד בתולדות בית הספר הוותיק שקפץ כיתה. "אחרי שנה של לימודים ביקשתי ממנהלת המחלקה לקפוץ כיתה, כי חומר הלימוד שעמם אותי. הייתי הסטודנט הראשון שביקש וקיבל את ההזדמנות הזאת, תכל'ס את הלימודים נטו עשיתי שנה בלבד".
העבודה עם הצלמים בהמשך הייתה הבית ספר שמספר, שהכין אותו לחיים כצלם אופנה. "שם אתה בעצם מבין איך בונים קונספט, איך ניגשים לרעיון, איך לנהל עסק, כי אתה הופך לעסק ולא פחות חשוב, אתה לומד מה לא לעשות”.
בלי שפה, בלי קשרים, כשמסביב תחרות גדולה, איך טיפסת את דרכך להצלחה?
"בהתחלה הייתי סתם עוד צלם שסיים בית ספר, אבל אני הייתי עם מרפקים. אני הבאתי את הישראליות והיא היתה הכוח שלי. הנחישות, הדבקות במטרה, התאווה להצלחה. אם מישהו אומר לי לא, אני רק רוצה יותר להצליח. לא הפסקתי לחפש ולרדוף ולנסות להגיע לאנשים הנכונים שיתנו לי את ההזדמנות. בדקתי מי השמות הכי גדולים ולא רציתי להגיע אליהם, אלא לאסיסטנטים שלהם, כי ידעתי שהם יובילו בסוף וההימור הזה השתלם. תוך זמן קצר הם הפכו מובילים בתחומם, ואיתם הגעתי למקום הכי גבוה. זו העצה הכי טובה שאני יכול לתת לכל מי שרוצה להצליח בכל תחום".
הוא מספר שאחרי שנים בפיסגה של הולנד, הבין שהגיע הזמן לאתגרים חדשים. כך מצא את עצמו חי בלה לה לנד. לבד, לגמרי.
איך מגיעים למקום חדש לגמרי, לבד לגמרי ומתחילים קריירה בפעם השניה?
"בודקים מי סוכניות הדוגמנות המצליחות, הפקות וקובעים פגישות. הכל ברגליים. מראים עבודות, עושים ימי צילום קטנים כדי שיכירו איתך. בדקתי מי המגזינים שעובדים עם שחקנים, התחלתי לכתוב להם ושוב, על כל תשע פעמים 'לא', אתה מקבל 'כן', אבל זה שוב, רק מבעיר לי את המצברים".
במה התהליך שונה מהולנד?
"בהולנד, קצת כמו בישראל, הכל מאוד דוגרי, בגובה העיניים אומרים לך לפרצוף. באמריקה לעומת זאת, כולם הכל 'אמייזינג' ו'בטח', כולם נשמעים מבטיחים. אחרי פגישות אני חוזר הביתה ואומר 'איזה כיף, מחר אני מצלם את מדונה'. נפגשתי למשל עם הסטייליסטים של ויל איי. אם. אני יושב איתם לארוחת בוקר, מרגיש שאני כובש את אמריקה. אנחנו יושבים באווירה מחויכת, נלהבת, אני נותן להם רעיונות והם נותנים לי תחושה שמחר יש יום צילום בערך. אני חוזר הביתה ומרגיש שאני כובש את אל.איי ואז זה לא קורה, מחכים, שולחים אימייל, דוחים, מתעלמים. וזו דוגמא אחת, היו המון".
איך יודעים לזהות את מי שבאמת רציני?
"כשאני שומע מילים כמו 'פור שור', זה משהו שברור לי שלא יקרה. כשמישהו מתכוון ברצינות, אתה יודע. רציניים באמת פותחים יומן ומתחילים להיכנס לעומק. כשאני מזהה את הניים דרופינג, את השיח הכללי והמעורפל, אני מבין".
לפני כמה חודשים הגיעו ההצעות שהפכו אותו היום לשם מסקרן בשמי הוליווד. "אני עובד עם שחקני טלוויזיה מסדרות מובילות, במגזינים כמו אבולקן בעיקר וזו הפלטפורמה שחיכיתי לה. לייצר תוכן ולתעד אותו. עד היום עבדתי כאן עם שחקנים כמו צילמתי את אפרת דור כששיחקה בסרט ההולייוודי האחרון, ואחרי הצילומים היא כתבה על חווית הצילום שהייתה לה אית וכמה זו הייתה חוויה יחודית. צילמתי את אלי מאקי מ'סטפ אפ', בין השאר, המועמדת הטריה לפרס האמי, שנון פורסר, מהסדרה סטריינגר ט’ינגס, רייאן גוזמן מסדרות כמו 'הירוס ריבורן' ואחרות, פארקר יאנג מ'אימפוסטר' שגם כתב על חווית הצילום, ועוד רבים”.
במה שונה העבודה על הסט איתך?
"אני עובד עם השחקנים כמו במאי קולנוע, לא צלם אופנה. אני בונה קונספט, אני מנתח את מי שהם, אני עוקב אחרי הסושיאל מדיה שלהם, אחרי מי שאני רואה בתוכם ואני בונה מציאות שדרכה זה ייצא החוצה. היה לי למשל יום צילום עם סקוט ריד, שחקן של 'ויפ'. הסברתי לו שאנחנו מצלמים פאשן, אבל את זה כבר נראה באופן טבעי ברגע שהסיפור יצא החוצה. אני צועק אקשן והוא משחק לפי הסיפור שבניתי. התמונות שלו למשל, יצרו באז אדיר, יצא ממנו באמת משהו אחר".
התגובות ששרון מקבל מפתיעות וכמה שחקנים כבר פירסמו תגובות נלהבות ביחס לעבודה איתו. "אני מקבל אימיילים עם בקשות לעבוד עם כל מיני שחקנים הם אומרים שלא ראו כזה. אל.איי היא מאוד קרדשיאן", הוא טוען. "ימי צילום כאן הם כל כך שיער מלאכותי, איפור אדיר, הכל מלוקק ומלוטש. אני מדגיש כמה שיותר מציאות בתוך משהו שאנחנו יוצרים. ועדיין, הכל מאוד פאשן, אני יודע איך לייצר את הליטוש במידה הנכונה. ה'וואו' מגיע באופן טבעי".
הקשר לישראל עובר בכל צילום כשבכל עבודה שלו, גם בהולנד, גם בלוס אנג'לס, את הפוסט פרודקשן הוא מעביר לאיריס ברקוביץ', שותפתו שמתגוררת בישראל. "היא מבחינתי היד שמנענעת את העריסה, והעבודה הזו על הקו מאוד טבעית ומוצלחת".
בימים אלו, הוא ממשיך לצלם את השחקנים, ומזכיר שהמטרה עדיין לא הושלמה. "אני עוד לא בטופ, עדיין לא הגעתי לשחקני קולנוע, אבל אני בדרך אליהם. אני כמו ילד קטן כאן שזכה בעוד הזדמנות להגשים חלום".
