בינוניות מפחידה אתכם? קחו סיכון - מקסימום זה יצליח
כולנו רוצים לבלוט. להיות מיוחדים. להצליח. אבל רובנו לא מצליחים בגדול. ואפילו לא בקטן. רובנו פשוט שורדים. חיים את החיים הבינוניים, וזה הדבר הכי נורא שיש. אז תשאפו תמיד ליותר. תנסו לדחוף את הקיר. לטפס עד הפסגה. לחפש את עצמכם בתוך הרעש הגובר. ואל תשקעו לתוך אזור הנוחות
יותר מלהיכשל. יותר מלטעות. יותר מלפשל. יותר מלשגות. הדבר שהכי מפחיד אותנו הוא להיות בינוניים. שגרתיים. סתמיים. משעממים. שקופים. להיות כמו כולם. להיות אף אחד.
אבל אנחנו רוצים לבלוט. להיות מיוחדים. להיות מוכרים. להיות אהובים. נערצים. אנחנו רוצים להצליח. אנחנו חייבים להצליח. אנחנו מתים לעשות המון כסף. לגור בדירה מרווחת. לנסוע לחו"ל לפחות פעם בשנה. רצוי אפילו פעמיים. להחליף את המכונית. לסדר את הילדים. להשקיע בנדל"ן. אנחנו רוצים שקט. ההצלחה, אנחנו חושבים, תביא לנו שקט. אנחנו חייבים להצליח. בגדול.
אבל רובנו לא מצליחים בגדול. ואפילו לא בקטן. רובנו פשוט שורדים. חיים את החיים. מיום ליום. משבת לשבת. זורמים עם מה שיש. ולא מצליחים להרים את הראש, כדי לא לחטוף מכה מהאוברדרפט. אנחנו לא כישלון. אנחנו בסך הכל די בסדר. אנחנו באמצע. בינוניים.
אנחנו חיים חיים בינוניים. אנחנו עובדים בעבודה בינונית. אנחנו מרוויחים משכורת בינונית. אפילו חיי האהבה שלנו בינוניים. גם החופשה שלנו בינונית. אנחנו מרגישים בינוניים. אנחנו חשים מחנק. מועקה. זעם כבוש. אי נוחות מתפשטת בתוכנו. התסכול הולך וגדל. אנחנו רוצים להיות גדולים, ידועים, השראה לאחרים, אבל, מה לעשות, אנחנו בינוניים. לא נכשלנו, אבל גם לא ממש הצלחנו. ויתרנו. התפשרנו. לא לקחנו ריזיקה. כמו ההורים שלנו. אנחנו כל כך דומים.
אל תייאשו את הילדים - תנו להם לעוף
אנחנו נושאים את הכאב הזה שנים, אבל מתנחמים בעובדה שלילדים שלנו זה לא יקרה. אנחנו מאד רוצים, הכי רוצים, שהילדים שלנו יצליחו יותר מאיתנו. בטוח שהם יצליחו יותר מאיתנו. אין מצב שלא. אנחנו הרי משקיעים בהם. לוקחים להם מורים פרטיים. רושמים אותם לחוגים. מסיעים אותם ממקום למקום. שופכים עליהם ים של כסף. רק שלא יהיו בינוניים. רק זה לא. אבל הם בסדר. רק בסדר. סבירים, לא יותר. כמונו. כמו כולם.
תראו איזה פרדוקס: מצד אחד, אנחנו שואפים שהילדים שלנו יצליחו יותר מילדים אחרים. מצד שני, אנחנו פוחדים שהילדים שלנו יהיו שונים. כי להיות שונה, בעיני רוחנו, זה להיות לבד. זה להיות אומלל. ובמקום לעודד אותם להכיר את עצמם, להגשים את עצמם, להתגאות בעצמם, להיות מיוחדים, נועזים, סקרנים ומעוררי השראה, אנחנו מרסנים, מאלפים ומסרסים אותם להיות כמו כולם. עד שהם מתייאשים והופכים להיות אנחנו.
אבל המכנה המשותף בין בני אדם לעולם יהיה נמוך, או במקרה הטוב בינוני. אז איך אנחנו רוצים שהם יצליחו אם אנחנו מדרדרים אותם לתוך בינוניות מעיקה? ואיך הם יאמינו בעצמם אם אנחנו התייאשנו מעצמנו?
הכישלון אולי יתום, אבל אפשר למנף אותו, לצמוח ממנו, לגדול ולהתפתח. הבינוניות, לעומת זאת, מטושטשת. אין לה גבולות. היא נוגעת בשולי ההצלחה, מלחכת את קצות הגדולה, ונותרת מאחור, מבוישת ונכלמת, ובעיקר חסרת אונים.
רוב הזמן אנחנו מרגישים חסרי אונים. אנחנו מאד רוצים להגשים את החלומות שלנו, אבל אנחנו אפילו לא מעזים לחלום אותם. אנחנו מאד רוצים לקפוץ לבריכה, אבל דואגים להוציא את המים לפני כן. אנחנו מאד רוצים לבטא את עצמנו, אבל סותמים לעצמנו את הפה, מורידים את הראש, מקטינים את עצמנו, בולעים, מכחישים, מדחיקים, ונותרים, כן, בינוניים.
אז אל תהיו בינוניים. ואל תהיו דומים. ואל תמחקו את מי שאתם. תשאפו תמיד ליותר. תנסו לדחוף את הקיר. לטפס עד הפסגה. לחפש את עצמכם בתוך הרעש הגובר. ואל תשקעו לתוך אזור הנוחות. ואל תסתפקו במועט. כי לחיות, לחיות באמת, זה להסתכן. ורק מי שמעז מצליח. גם אם בדרך הוא לפעמים נכשל.
הכותב הוא מאמן למנהיגות ולתקשורת
לפנייה לכתב/ת 
