לפתוח את הנישואים: זוג משתף בהחלטה הקשה בחייו
"בואי נצא למסע המפחיד ביותר שאנחנו יכולים לעשות ביחד", הוא אמר לי. הוא הבין שאני חייבת לצאת החוצה בשביל לחזור שוב הביתה. ברור לי היכן הבית שלי נמצא. הוא הבית שלי. בית בעל יסודות איתנים, אך כזה הזקוק לשיפוץ
הצד שלו: חושש לאבד את החברה הכי טובה שלי
אני פגום. כמה פגום? שאלה טובה. אני פגום באופן בסיסי. ממש בשורשי האישיות שלי. אני תחרותי, מאוד. ונכון שאני לא ממש מראה את זה, אבל כל החיים אני בתחרות, מול כל אחד ועל כל דבר. אם זה מול המורה בבית הספר או המרצה בתיכון, ישיבה בעבודה או כשאני יושב עם החברים על בירה. תחרות. כל הזמן, ובכל מקום. תהיה ראשון, לא סתם ראשון, תהיה זה עם הציון הכי גבוה. תהיה הכי חכם (יפה תמיד הייתי), ואל תיתן לאף אחד לעבור אותך.
תנצח את כולם - זה המוטו שלי, וזאת גם הסיבה שהשיחה האחרונה בינינו טלטלה אותי כל כך. אבל ברשותכם, אחזור רגע אחורה: הכול התחיל לפני מספר חודשים, או אולי בעצם שנים. אני ובת הזוג המופלאה שלי נהגנו לצחוק ביחד על ההבנה שאין סיכוי שנמשיך להיות ביחד ולא נבגוד או משהו בסגנון, כיוון ש"כמה אפשר"? לא שמשעמם לנו ביחד, ממש לא. אבל גיוון וריגוש וסערת רגשות הם מוצר שדי ירד מהמדפים הזוגיים שלנו.
לפני מספר שבועות היא העלתה שוב את העניין הזה, והפעם היא עשתה זאת ברצינות. זה היה אחרי שעברנו משבר זוגי די גדול וצלחנו אותו בחוכמה, אומץ ורגישות. "בוא נפתח את הזוגיות לעוד אפשרויות", היא אמרה פתאום. "אנחנו מרגישים מספיק בטוחים בקשר שלנו". הצעתה הפתיעה אותי, למרות שמעולם לא קינאתי לבת זוג שלי, ובכלל קנאה פחות עובדת אצלי. אני מניח שזה משהו מהילדות.
מגיל צעיר תמיד ידעתי שאם אני רוצה משהו, בדרך כלל אני גם משיג אותו. הצד שלה, לעומת זאת, קנאי בעליל. קנאי מאוד. לכן העניין הפתיע אותי והיכה בי כרעם ביום בהיר. מה עניתי להצעתה המפתיעה? מן הסתם, זרמתי. כמה גברים נשואים מתוך מאה שנבדוק יגידו לא? העליתי את חששותיי, ודיברנו ביחד על חוקים ומגבלות. השיחה הייתה מעולה, אפילו מגרה…
לפני כמה ימים, במהלך נסיעה באוטו המשפחתי ובזמן שהבנות שלנו ישנו להן במושב שמאחור, דיברנו שוב על פתיחת היחסים, ומשפט שהיא אמרה חשף פתאום את הכול: יש כבר מישהו שהיא חשבה עליו, בזמן שאני אפילו לא התחלתי לדמיין. מאז אותה שיחה, מדי פעם כשאני מביט בה עובר בי מן כאב עמום בלב. לא חד. לא פוצע. עמום. כזה שפועם ביחד עם הלב שלך ולא מרפה. כאב רע. כאב מפושט עם זרועות קטנות שהולכות ומסתבכות מבפנים.
זה אמתי? אני?! קנאה?! מפשפש רגע בנבכי אישיותי (לא תמיד עניין מלבב), ונרגע. לא, לא קנאה. אני חושב על בת הזוג שלי עם גבר אחר ואני לא מקנא. כן כן, אני מכיר אתכם, המטקבקים שם למטה. "ברור שמקנא", אתם תכתבו לי. "כל גבר מקנא". מישהו בטח יזלזל בגבריות שלי ויכתוב משהו כמו: "איזה גבר אתה אם אתה לא מקנא?", או "רק כשאוהבים באמת הקנאה מופיעה". אז לא, אני לא מקנא.
אז מה זה לעזאזל הכאב הזה? והנה הוא שוב, בדיוק כשהיא חולפת על פניי. פאק, הוא אפילו חזק יותר מהפעם הראשונה. אוקי, נראה לי שאני מבין. אני מפחד לאבד אותה. מפחד לאבד את החברה הכי טובה שלי, אהובתי, השותפה שלי למסע, הסלע עליו אני נשען, הראשונה לשמה. אני מפחד שיבוא אחד טוב ממני, יותר יפה ויותר צעיר, אחד כזה עם ליבידו בשמיים שאחרי לילה אחד איתו, אין מצב שהיא חוזרת אליי. והיי, מי שמכיר אותי, יודע שצניעות זה לא הצד החזק שלי.
אז זה זה? רגע, לא. זה לא. יש שם משהו יותר בסיסי, יותר קמאי, יותר עמוק. אבוי, זה הקפיטליזם. אני בתחרות עכשיו, וזה לא כאב. זו התרגשות. התרגשות של מתחרה לפני קרב. של רץ לפני ריצת המדליה. התרגשות שחשתי כל כך הרבה פעמים בעבר, אך מעולם לא עם זאת שאהבה נפשי. הנסיעה המדוברת נמשכה בשתיקה. ברדיו התנגן שיר מטופש, ואצלי בראש התנגן שירו המופלא של ג'ון לנון בביצועו של דיוויד בואי, Across The Universe, ובמיוחד הפזמון: Nothing's gonna change my world. הנופים המתחלפים עטפו אותי, חיבוק נעים של מחשבות ושירים. השקט שלפני הסערה.
הצד שלה: לכתוב את הפחד
איך מתחילים לכתוב את הפחד? אני ובן זוגי היקר התחלנו במסע חדש ומשותף. החלטנו אחרי 16 שנים משותפות לפתוח את היחסים בינינו להתנסויות חדשות. מהסתכלות סביבנו, נראה שזו הפכה לאופנה האחרונה. שיחות עם לא מעט חברות וקריאה בקבוצות נשים ברשתות החברתיות, גרמו לי להבין שמרבית הזוגות חיים יחד בתחושת החמצה, ואז - או שהם בוגדים, או שהם מעזים לקחת החלטה שהיא אחת ההחלטות המפחידות והמאיימות ביותר בחייו של זוג, ולהכיר בקושי לקיים זוגיות כל כך הרבה שנים, כזו שתאפשר לך לממש את מלוא היותך.
16 שנה אנחנו יחד, שני ילדים, בית משותף, קריירות תובעניות וזוגיות אחת שידעה עליות ומורדות, משברים וסערות, אך עם ידיעה ברורה שמשהו עמוק מחבר בינינו, מעבר לכל אלו. הוא הגבר היחידי שאי פעם הסתכלתי עליו והיה לי ברור שממנו ורק ממנו אני רוצה ילדים. התשוקה שלי אליו היא קמאית, אבולוציונית כמעט. ויש לי איתו חיבור רגשי, מיני ואינטלקטואלי שלא היה לי עם אף אחד אחר לפניו.
על אף כל אלו, כבר הרבה זמן שאני מרגישה שמשהו חסר. שאני חיה את חיי עם גבר מדהים כאבא וכבן זוג, אבל גם עם כזה שעושה קולות של מפתח רק כדי שיחשבו שהוא סגור. הקולות הללו לאט-לאט גברו עד שגם בפניי הרגשתי שהוא הולך ונסגר. שיש שם עמוק בפנים אצלו איזו תקיעות כזאת שלא מאפשרת לרגשות, לתחושות ולדיבור רגשי ועמוק לצוף כלפי מעלה. והרגשתי לבד.
ניסיתי לייצר אינטימיות, אך הפעמים היחידות שהרגשתי אותה התרחשו רק אחרי שהיינו עושים אהבה. זה היה מחזיק יומיים אבל אז הוא היה ננעל בחזרה. ניסיתי לדבר על התחושות שלי, אבל היה נראה שאנחנו מדברים בשתי שפות שונות לגמרי. ניסיתי להציע טיפול זוגי, אך הוא סרב. יש לציין שמעולם לא היו לי ספקות לגבי מידת האהבה שלו כלפיי או מידת המשיכה שלו אליי, אבל ידיעה אינה מספיקה. הייתי צריכה להרגיש שהוא באמת רואה אותי ואת הצרכים שלי. שהוא רואה את האישה שאני, את האישה שהפכתי להיות, שהוא רוצה לצלול במבט לאוקיינוס הנפש שלי.
ידעתי שהוא הפסיק להביט עליי, אבל בעיקר על עצמו. לא משנה אילו תרגילי לוליינות עשיתי – כשלתי בכולם. לאט לאט, תחושת הבדידות שלי התעצמה עד שהגיעה לנקודת רתיחה שיצרה משבר עמוק וחריף, כזה שהוא בגדר "להיות או לחדול". רגע לפני שחילקנו את מעט הרכוש המשותף והקשחנו את הנפש עד תום, החלטתי לסגת, לתת אפשרות נוספת לצמיחה.
ביקשתי להתבונן עליו בלי משקעי היום-יום וקטנוניות החיים, וראיתי שלצד מנעולי השתיקה, עדיין עומד מולי גבר מופלא, סלע איתן, עם כתפיים כל כך רחבות שרק מחכות שאניח עליהן את ראשי. גבר שילך אחריי עד קצה העולם במסע שלי להגשמת הקריירה המקצועית שלי. אחד שעם כל ציוץ שלי - רק מחפש כיצד ומתי לפנות לי את הזמן כדי שאעשה את מה שאני אוהבת. אלו אינם דברים מובנים מאליהם, וברגע שהתבוננתי בו במלוא הדרו, משהו בתוכו נפתח.
למרות זאת, ידעתי שהפעם אני רוצה אחרת. שחייבת להיות כנות מוחלטת לגבי הרצונות והתשוקות שלי, כנות מוחלטת לגבי התחושות, הרגשות והפחדים העמוקים ביותר. אמרתי לו שיש בי צורך לסערות נפש, שיש בי רצון להרגיש פרפרים בבטן, להתאהב, לחגוג את המיניות שלי, להתבונן בעיניים של גבר אחר, אולי אפילו אישה אחרת, ולראות דרכם את מי שאני. סיפרתי לו על הצורך שלי להרגיש גוף חדש נוגע בי, להתחבר למהות הפנימית שלי שוב, ובאותה נשימה - להכיר את עצמי מחדש.
אני מרגישה שבתוך הקיים, אין לי יכולת לעשות זאת. בפעם הראשונה מזה שנים, מלוא הדרו הקשיב, שתק כמה ימים ואז השיב שהוא מוכן. "בואי נצא למסע המפחיד ביותר שאנחנו יכולים לעשות ביחד", הוא אמר לי. הוא הבין שאני חייבת לצאת החוצה בשביל לחזור שוב הביתה. ברור לי היכן הבית שלי נמצא. הוא הבית שלי. בית שעומד על תילו, בעל יסודות איתנים, אך כזה הזקוק לשיפוץ. אז כרגע אנחנו UNDER CONSTRUCTION.
- המשך יבוא -
לפנייה לכתב/ת 
