"המחווה האחרונה של ההורים שלי הייתה שמתו לפני שהגעתי לגיל 40"
כולם כבר יודעים מה ג'ונתן פראנזן חושב על טוויטר, דונלד טראמפ ואופרה ווינפרי. עכשיו הזמן לשמוע ממנו תשובות לשאלות החשבות באמת: למה ויתר על ילדים, מתי התאהב בטלוויזיה, איך הרגה התקינות הפוליטית את הספרות, ומדוע מותם של הוריו הוא הדבר הכי טוב שקרה לו ככותב
בגיל 58 החליט ג'ונתן פראנזן לעשות מעשה וקנה מכונית חדשה. היברידית כמובן. "זו הפעם הראשונה בחיים שאני עושה את זה", הוא מספר. "תקופה ארוכה גרתי בניו־יורק, ולא הייתי צריך מכונית. עכשיו אני גר בקליפורניה, והחלטתי שלפחות פעם אחת בחיים אני אנסה להבין איך ההרגשה ליהנות מריח של מכונית חדשה".
אז איך ההרגשה?
"אני כנראה לא אעשה את זה שוב. הרי יכולתי לקנות את אותה מכונית, רק משומשת, אז בשביל מה?"
ובכל זאת, זו התקדמות בשביל מי שכתב על הקושי שלו להיפרד מטלפון החוגה.
"אה, כן, אני כבר לא משתמש בטלפון הזה. אי־אפשר לשמוע דרכו הודעות קוליות, ואני מאוד אוהב הודעות קוליות - בעיקר כי אני לא אוהב לענות לטלפון. אבל אני עדיין שונא לזרוק דברים. את שלושת הספרים האחרונים שלי כתבתי על אותו מחשב ישן שקניתי לפני עשר שנים תמורת 300 דולר. אם כי לפעמים אין ברירה, ובגלל זה אני מדבר איתך עכשיו דרך הלפטופ החדש שלי".
התיאור המפורט של יחסיו של פראנזן עם טלפון החוגה הישן שלו מופיע באסופת המאמרים "איך להיות לבד", שיצאה החודש בתרגום לעברית (הוצאת עם עובד), לצד טקסטים נוספים שכתב בעיקר במחצית השנייה של שנות ה־90, ביניהם מאמר על הסכסוך המתוקשר ההוא עם אופרה ווינפרי, שכבר הפך פריט חובה בכל ראיון או אזכור של פראנזן לאורך השנים. בארה"ב הקובץ ראה אור ב־2002, זמן קצר אחרי ש"התיקונים" (2001) הפך אותו לסופרסטאר, ולפני ש"חירות" (2010) "'טוהר" (2015) ביססו את מעמדו כאחד הסופרים החשובים בעולם ואיפשרו לו לקנות מכונית חדשה.
מאז, פראנזן מגלם בנחישות את התפקיד שלקח על עצמו: שומר הסף של הספרות, המטיף בשער, דובר עקבי בגנות המהפכה הטכנולוגית, הרשתות החברתיות וטוויטר בראשן, התרבות הצרכנית ואובדן הפרטיות. שמרן גאה. אליטיסט להכעיס. נודניק במשרה מלאה.
"איך להיות לבד" מתפרסם אמנם באיחור מקומם של 15 שנה - פראנזן הספיק מאז להופיע על שער ה"טיים" תחת הכיתוב "סופר אמריקאי גדול" וגם לעצבן לא מעט אנשים - אבל הוא מספק הזדמנות להציץ בפראנזן של לפני הפריצה הגדולה, בתקופה שבה האינטרנט עוד עשה את צעדיו הראשונים, והאויב המר היה הטלוויזיה. "לפני חודשים אחדים מסרתי את הטלוויזיה שלי", הוא מכריז באחד המאמרים בספר, ובמקום אחר מכנה אותה "חסרת בושה" ומאשים את המסך הקטן בטשטוש ההבחנה בין הפרטי לציבורי.
פראנזן של 2017 מצטער על האמירות ההן. "הייתי קצת נוקשה מדי עם הטלוויזיה במאמר הזה. היום אני לא חושב שהטלוויזיה היא האויב, כמו שחשבתי ב־1996. למען האמת, סדרות הטלוויזיה הגדולות של ה־15־20 שנה האחרונות הן המשך ישיר לרומן של המאה ה־19. "שובר שורות", למשל - אי־אפשר לא לראות בה צורה של רומן".
צפית בכל העונות?
"פעמיים".
מה עוד אתה אוהב לראות?
"חוץ ממשחקי פוטבול של הניו־יורק ג'איינטס? אני נהנה מ'סמוך על סול', אהבתי את 'הסמויה', את 'דה קילינג', עכשיו התחלנו לצפות ב'הנותרים', הייתי מעריץ גדול של 'האחות ג'קי' - חשבתי שזו סדרה מדהימה על התמכרויות - אבל הסדרה האהובה עליי כיום היא 'עמק הסיליקון'".
איך אתה מסביר את זה שהטלוויזיה היום טובה יותר מבעבר?
"שידורי הכבלים יצרו מבנה כלכלי שמאפשר לייצר תוכניות לקהל מצומצם יותר. כמו בתעשיית הספרים: יש את הספרים המצליחים מאוד, שעליהם התעשייה מבוססת, אבל לצידם יש את הספרים שמוכרים רק 15 אלף עותקים בכל ארצות־הברית. כמובן שהמספרים שונים בטלוויזיה, אבל המודל הוא אותו מודל. יש היום שוק לטלוויזיה איכותית, שנכנסת למקומות רציניים, לא רק לטלוויזיה שמראה חבורת צעירים מהקולג' שחולקים דירה ואומרים דברים מצחיקים".
הנה, אפילו אתה מעבד עכשיו את 'טוהר', הרומן האחרון שלך, לסדרת טלוויזיה.
"כן, כתבתי 20 תסריטים, והם בבעלות רשת הכבלים 'שואוטיים', אבל לצערי מאוד לא סביר שהם יופקו אי פעם לסדרה".
למה?
"אסור לי לענות על השאלה הזו בכנות גמורה, אבל אני חושב ש'שואוטיים' מצאו את עצמם עם 20 תסריטים שהם מאוד אהבו, שיכולים להפוך לסדרת טלוויזיה מדהימה, אבל הם גם ראו כמה יקר ומורכב מבחינה לוגיסטית זה הולך להיות. הפער בין ההתלהבות שלהם מהפרויקט למציאות הכלכלית היה גדול מדי".
אני מניח שזו אכזבה לא קטנה מבחינתך.
"אני כנראה האדם הכי פחות מאוכזב בסיפור הזה. חבל לי על הבמאי, טוד פילד, שהשקיע את כל כולו בפרויקט הזה במשך שנה וחצי. באופן אישי אני לא מאוכזב, כי התסריטים שכתבתי נראים כמו סדרה מושלמת - ומכאן זה יכול רק להידרדר".
לפני 20 שנה לא היית מסוגל לדמיין את עצמך מעבד את אחד הספרים שלך לטלוויזיה. אולי בעוד 20 שנה תבין שגם טוויטר הוא לא השטן.
"אני לא חושב. המגמה ברשתות החברתיות בעשר השנים האחרונות היא הידרדרות מוחלטת, והתוצאה של ההידרדרות הזו היא נשיא הטוויטר שיש לנו היום. טראמפ הוא מאסטר של טוויטר, וזה מראה לך בדיוק איזה שיח המדיום הזה מקדם. זו לא טכנולוגיה משחררת - זה פורמט מגעיל שמשחק לידיים של קיצונים ורודנים. טראמפ משתמש בטוויטר כדי לשקר, וזה באמת מדיום מאוד־מאוד טוב בשביל להפיץ שקרים. לכן אני מאמין שזה רק ילך ויהיה גרוע יותר".
אין דרך שבה אנשים טובים יכולים לקדם רעיונות טובים באמצעות טוויטר?
"תראה, אני אוהב לצפות בציפורים, ובתוך הקהילה של הצפרים טוויטר מאוד פופולרי. כשיש יום אביבי בסנטרל פארק בניו־יורק, כולם יוצאים לשם לחפש ציפורים מעניינות - ואם מישהו מוצא משהו, טוויטר הוא דרך טובה מאוד לספר על זה לאחרים. שום טכנולוגיה פופולרית היא לא רוע מוחלט. אבל אם מסתכלים במבט רחב על המרקם של השיח החברתי ועל הפוליטיקה במדינה הזו - זאת התפתחות נוראית. סופרים טובים יכולים לכתוב ציוצים טובים - למרות שראיתי שסלמן רושדי כבר לא בטוויטר, כנראה אפילו לו נמאס - אבל אתה צריך להסתכל על הציוצים של טראמפ ולשאול את עצמך, 'למה אני משתמש בטכנולוגיה הזו? מה לא בסדר אצלי?'"
באחד המאמרים בספר, "עיר ראשה", מגולל פראנזן את יחסיו המורכבים עם ניו־יורק, שאליה היגר בסוף שנות ה־80 ממיזורי, שבה גדל לצד שני אחים גדולים ובה קבר בינתיים את הוריו. בין השאר כתב שם: "מחירי השכירות הגבוהים במנהטן מאששים את ביטחונך שאתה במקום הנכון: אתה גר בעיר שאנשים רוצים לגור בה, לא לברוח ממנה". ובכל זאת, אחרי כמה שנים שבהן פראנזן מזגזג בין דירתו באפר איסט סייד בניו־יורק, לבין ביתה של בת זוגו, הסופרת קתי צ'טקוביץ', שבקליפורניה - לאחרונה העתיק, כאמור, את מקום מושבו באופן רשמי לסנטה קרוז.
"אני לא יכול להגיד שאף פעם לא אחזור לגור בניו־יורק, אבל הייתי בעיר 25 שנה, ונראה שהתקופה הזו בחיי הגיעה לסיומה. העשירים דחפו את מעמד הביניים אל מחוץ לעיר, ביחד עם כל בתי העסק האהובים עליי. אני עדיין מתגעגע לחברים שלי בניו־יורק, לצפייה בציפורים בסנטרל פארק ולנסיעה ברכבת התחתית - אבל לא הרבה מעבר לזה".
בכלל, הוא אומר, חייו השתנו באופן דרמטי מאז שכתב את הטקסטים המופיעים בקובץ, שאחד מהם מתאר את ניסיונות הגמילה שלו מסיגריות. "לא, אני כבר לא מעשן", הוא ממהר להבהיר. "רוב המאמרים האלה מתעדים את שנות ה־90, תקופה שבה הייתי עני וניסיתי לכתוב את הרומן הגדול שלי, אבל לא ידעתי איך לעשות את זה. למעשה, 'איך להיות לבד' הוא מעין תיעוד של כל התהליך הזה של הפיכה לעצמי. וכש'התיקונים' יצא, זה היה השינוי הכי משמעותי בחיים שלי - הפסקתי להיות עני והפסקתי להיות אדם בלתי מוכר. חוץ מזה, מאז גם נהייתי מעורב מאוד בעסקי הצפרות. אני מניח שאם היו לי ילדים, לא היה לי כל כך הרבה זמן להקדיש לציפורים".
אתה מתחרט על זה שאין לך ילדים?
"לא. בנקודת הזמן הזו אני חושב שזו הייתה החלטה נכונה. והאמת היא שזו לא הייתה ממש החלטה - ככה פשוט הדברים התגלגלו".
בעבר רצית ילדים?
"עד גיל 40 חשבתי שאני מאוד רוצה ילדים. ההורים שלי היו טיפוסים מאוד משפחתיים, הם הכפיפו את הרצונות ואת הצרכים שלהם לצרכים שלי ושל האחים שלי. זה היה מקור המשמעות בחיים שלהם, להיות הורים לשלושה ילדים. ומכיוון שזה היה בשבילי המודל לדרך שבה אתה משיג משמעות בחייך - תמיד היה לי ברור שיבוא יום וגם אני אהיה כזה. רק כשהגעתי לשנות ה־40 שלי הבנתי שכנראה יש סיבה לכך שזה לא קרה עד עכשיו, ושאולי בעצם אני לא רוצה ילדים. לקח לי זמן להבין שזה כנראה פשוט לא אני, ושמה שאני עושה זה לכתוב ספרים. כשיש לך ילדים, קשה לך להקדיש את עצמך לכתיבה - לפחות באינטנסיביות שלי. וכנראה שעל הצורך שלי לטפל, אני עונה באמצעות הטיפול בציפורים".
יכול להיות שלמוות של אביך, שמתואר במאמר המרגש 'המוח של אבא', היה חלק בזה?
"אני לא חושב שאי פעם אוהב מישהו כמו שאהבתי את ההורים שלי - הם היו האנשים הכי חשובים בחיים שלי. אבל המוות של אבא שלי, שחלה באלצהיימר, היה בעיקר משחרר מבחינתי, כי בחמש השנים האחרונות לחייו הוא מאוד סבל, והעובדה שהפסיק לסבול הייתה בשבילי הקלה גדולה. אבל יותר מזה, הוא היה דמות מאוד משמעותית וחזקה בחיים שלי - היו לו תפיסות מוסריות נוקשות, הוא היה שיפוטי, כולם קצת פחדו ממנו. כל עוד הוא היה בחיים, ניסיתי תמיד לזכות באישור שלו, ולא הייתי לגמרי חופשי לכתוב כמו שאני רוצה. זו גם הייתה התחושה שלי כלפי אמא שלי, וזה לא מקרי שלא הצלחתי לכתוב את 'התיקונים' עד שגם היא מתה".
אז בעצם, כדי לכתוב היית צריך לנתק קשר עם הדור הקודם ועם הדור הבא.
"אפשר להגיד. ההורים שלי עשו בשבילי כל כך הרבה, וכמחווה אחרונה הם מתו לפני שהגעתי לגיל 40 - והותירו אותי בגיל צעיר יחסית, בלי הורים שצריך לדאוג להם, בלי אנשים שאני צריך לצנזר את עצמי בשבילם. זה התחבר לי עם היכולת לשחרר את עצמי מהדור הקודם של סופרים אמריקאים שזמנם עבר, ולהתקדם לזמן שלי ושל חבריי הסופרים, הדור הנוכחי של הכותבים. מכיוון שאין לי הורים ואין לי ילדים - אין שום דבר מאחוריי או מלפניי".
לא מפתיע שמבחינת פראנזן, אפילו היתמות שלו היא אלגוריה לספרות האמריקאית. הכל אצלו מתחיל ונגמר בספרות. גם הקובץ "'איך להיות לבד", על אף שהוא עוסק במגוון רחב של נושאים, מתנקז בסופו של דבר לשאלה על מקומם של הספרות והסופר בתרבות של היום. שלושת הרומנים הגדולים של פראזנן הם יצירות ספרותיות ששייכות במידה רבה לדור הישן, לרומן הקלאסי, החברתי, עב הכרס - אותו רומן שפראנזן עצמו ביטא את הייאוש העמוק שלו ממנו במסה "למה לטרוח?" שמופיעה בקובץ; גרסה מקוצרת של מאמר מפורסם שנכתב עבור מגזין הארפר'ס ב־1996, ועיקרו: "הרומן כמקור סמכות תרבותית עומד על פי תהום".
פראנזן כבר שיכתב את המאמר הזה פעם אחת כשהקובץ יצא, אחרי שהודה כי הזעם הקדוש שביטא שם גרם לו "להתכווץ באי־נוחות". והיום, אם תשאלו אותו, "הרומן מעולם לא היה במצב טוב יותר".
הצלחת להפתיע אותי.
"זה קורה גם מפני שליותר אנשים יש את היכולת הכלכלית לפנות לעצמם זמן כדי לקרוא ספרים, לחשוב, לנהל עולם פנימי עשיר ולא להתעסק רק בחרדות קיומיות. בוא נודה, קריאת ספרים היא פריבילגיה, וקריאת רומנים רציניים היא פריבילגיה מאוד גדולה".
מי אחראי לפריחה הזו של הרומן?
"אני מעריץ גדול של אלנה פרנטה. אחרי 300 שנה שאנשים כותבים רומנים, מגיעה פתאום סופרת שכותבת כמו שאף אחד לא כתב לפניה. זה נכון גם לגבי מורקמי, בספרים הטובים שלו. אף אחד מעולם לא כתב משהו כמו 'קורות הציפור המכנית'. כך שזו תקופה מרגשת לרומן".
ומה לגבי הקוראים, מה גורם להם לחזור לרומן?
"אני חושב שלאנשים שקוראים את הרומנים של פרנטה, של מורקמי או של קארל אובה קנאוסגורד יש צורך להיות בתוך עולמות בדיוניים שבהם לדברים יש היגיון, כי נראה שלשום דבר שקורה בעולם שלנו היום אין היגיון. במובן הזה, זה ההפך מאסקפיזם. בעיניי, הספרות היום היא דווקא חזרה למציאות. אסקפיזם זה ללכת לקרוא בלוג פוליטי של מישהו שאני מסכים לחלוטין עם הדעות שלו; להתעצבן ממה שכתוב בעיתון ולעבור לקרוא מישהו שכותב לי כמה טראמפ נורא. זה לא מוביל אותי לשאלות אמיתיות על מי אני בתור אדם. זו בריחה מהמציאות. לעומת זאת, לקרוא סיפור של אליס מונרו זה להיכנס למקום שיש בו שאלות קשות על הקיום האנושי".
איזה בעיות אתה בכל זאת מזהה ברומן של העידן הנוכחי?
"אני חושב שהסופרים הצעירים, אלו שבשנות ה־20 שלהם, חוששים היום לכתוב על דמויות שהן לא הם עצמם. זו תוצאה של מציאות פוליטית, שבה אנשים מפחדים שיאשימו אותם בניכוס תרבותי, מפחדים מביקורת שתשאל איך לעזאזל גבר מעז לכתוב דמות של אישה, או איך אדם לבן מעז לכתוב על אדם שחור. פעולת הדמיון היא מרכזית בכתיבה בדיונית, כמו שאני מבין אותה, אבל פוליטיקת הזהויות יכולה לדכא סופר מלנסות לדמיין איך זה להיות אדם אחר. אני חושב שלסופרים גדולים, וגם לקולנוענים גדולים ולאמנים גדולים באופן כללי, יש הבנה מתוחכמת יותר של זהות - הנזילות שלה, הסתירות שבה - מאשר לאידיאולוגים של הזהות".
בתור גבר מערבי לבן, הטרוסקסואל, פריבילגי, אתה מכיר מקרוב את ההאשמות האלה. אולי קשה לך לקבל את העובדה שהבמה שייכת היום למיעוטים אתניים ומגדריים.
"תראה, אני חושב שגיוון הוא דבר מבורך. הסכנה היחידה היא שאנשים יתחילו להעריך ספרות גרועה רק מפני שהם אוהבים את מי שכתב אותה, או לבקר בחריפות ספרות טובה רק מפני שהם לא אוהבים את מי שכתב אותה. אם ספר משרת פוליטיקה - הוא לא משרת את הספרות".
מי שעוקב אחרי עולם המו"לות יודע שפראנזן הוא לא רק סופר אלא גם מקדם מכירות. על כריכת אחד מכל חמישה ספרים, מספרת הבדיחה, אפשר למצוא בשנים האחרונות המלצה מטעמו, ציטוט קצר שאמור לשכנע את הקונים כי מדובר בדבר הגדול הבא. המשמעות היא שפראנזן עצמו נדרש לקרוא אינסוף כתבי יד שנשלחים אליו מההוצאות. ועכשיו, הוא מודה, התעייף. "המצב הזה הוביל אותי להחלטה להפסיק לתת המלצות על ספרים. הבנתי שכמות כתבי היד שאני מקבל לקריאה רק עולה, ושאין לי זמן לקרוא שום דבר אחר. זה לא היה פשוט לקבל את החלטה הזו - כשאני הייתי סופר צעיר, היו סופרים ותיקים שקראו את הספר שלי והמליצו עליו, מה שמאוד עזר לי לפרוץ. אבל אני חושב שב־15 השנים האחרונות שילמתי את החוב שלי לעולם הספרות. שמישהו אחר יעשה את זה עכשיו".
נו, אז עכשיו אין לך ברירה – על מה אתה ממליץ?
"בימים האחרונים אני מספר לכולם על הרומן החדש של זיידי סמית, Swing Time. אני חושב שזה הרומן הכי טוב שלה עד היום".
ומה עם רומן חדש שלך? יש משהו בעבודה?
"כתבתי כבר חלק מרומן חדש, אבל זה לא יסתיים מהר כמו שהייתי רוצה. מבחינתי הרכיב העיקרי ברומן הוא כמה דמויות טובות, ולצערי אני חושש שלכל סופר יש מספר מוגבל של דמויות טובות בתוכו. השתמשתי כבר בהרבה מאוד מהדמויות שלי. זה קל למצוא נושאים לספר, לכתוב דיאלוגים, להמציא עלילה - אבל זה תמיד שולי ביחס לשאלה אם אני אצליח לכתוב מספיק דמויות טובות. וזה מה שאני עושה עכשיו, מחפש דמויות.
"מעבר לזה, מה שחשוב לי בעבודה על ספר זה בעיקר ליהנות מהכתיבה. אם אני לא נהנה, סביר להניח שגם הקורא לא ייהנה, וזה גם חסר טעם. כסופר
צעיר הייתי כל כך אמביציוזי, היה כל כך הרבה שרציתי להוכיח, ולקח לי 15 שנה להבין שאני צריך פשוט לכתוב את מה שאני רוצה לכתוב. מבחינתי לא רק התהליך הוא כיפי, אלא גם התוצאה - אני רוצה לכתוב סיפור כיפי עם דמויות כיפיות ומשפטים כיפיים. כל המסרים שאני רוצה להעביר, כל הכעס שלי על העולם - שום דבר מזה לא יעבור אם הוא לא יהיה עטוף בתוך סיפור שכיף לקרוא אותו".
ברור לך שזה לא לגמרי מסתדר עם התדמית שלך.
"תמיד מפתיע אותי לגלות עד כמה אנשים לא מבינים שאני כותב ספרות קומית. בכל פעם שאני עושה הקראה פומבית של ספר, ומגיע לחלק שהוא בוודאות מצחיק, רק שניים או שלושה אנשים בקהל צוחקים - וכל האחרים יושבים בפנים חתומות וחושבים לעצמם, 'הוא כזה סופר רציני, למה הם צוחקים?' ויש גם כאלה שניגשים אליי בסוף הקראה ואומרים לי, 'לא ידענו שאתה כזה מצחיק'".
הכתבה פורסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות"
לפנייה לכתב/ת 
