מדיניות ארה"ב במזה"ת - לא מה שחשבנו

בשמונת החודשים שחלפו מאז תחילת כהונתו מתקשה ממשל טראמפ לתרגם ההבטחות לשינויים מרחיקי לכת במדיניות האמריקנית במזרח התיכון לכדי אסטרטגיה רחבה, הנשענת על אדנים ברורים מהם ניתן לקדם מכלול צעדים, שמימושם יביא להשגת היעדים המוצהרים.

נראה כי אנחת הרווחה שנשמעה בקרב מדינות במזרח התיכון בעקבות החלטתו של הנשיא טראמפ לפתוח את מסעותיו מחוץ לארה"ב בביקור בסעודיה ובישראל, לאחר שבתקופת אובמה היא איבדה ממעמדה כמעצמה מובילה באזור, פינתה מקומה לניצנים של אכזבה וחשש כי הממשל אינו יכול ואולי גם לא רוצה לשנות באופן מהותי את התנהלותה של ארה"ב באזור.

ככל שהזמן עובר נראה כי פג "קסמו" של הנשיא הבלתי צפוי והמאיים ואם בתחילה נראה היה כי לצד הכרזות "מרשימות" נחזה גם ביוזמות חדשות שיתנו מענה לחששותיהם של בעלות בריתה של ארה"ב, הרי שמהר מאוד התברר כי למעט הרחבת המהלכים הצבאיים להבסת דאעש, אין בממשל המוטיבציה והתעוזה להתמודד עם האתגרים שהמציאות האזורית המורכבת מזמנת.

ניתן כמובן לתלות הסיבות לכך בצורך של הממשל להתמודד עם משברים פנים אמריקנים ועם שורה של אתגרים משמעותיים באזורים אחרים ברחבי העולם (צפון קוריאה).

מיהר "להרים ידיים"

בפועל, הרושם המתקבל הינו כי הממשל מיהר "להרים ידיים" מול המשך התבססותה של איראן במוקדי העימות המרכזיים, בעיקר בסוריה, שם הוא גם משלים עם הדומיננטיות הרוסית בקביעת סדר היום הביטחוני והפוליטי במדינה. בולט גם שהבטחותיו לייצר חזית ערבית רחבה קורסות לאור העימות שבכירי הממשל מתקשים לפתור, שנוצר דווקא בין בעלות בריתו במפרץ.

המאמצים שעושה הממשל בימים אלה לגיבוש מדיניות בנושא הסכם הגרעין הנה עוד ביטוי למבוכתם של גורמי העבודה המקצועיים, הנאלצים להגות רעיונות למתווה פעולה לקראת אמצע אוקטובר (המועד הבא שהממשל מחויב לאשר לקונגרס כי איראן מצייתת להסכם). סיעור המוחות נועד כדי לנסות ולאתר דרך ש"תרבע את המעגל". מצד אחד תיתן מענה לרצונותיו של הנשיא טראמפ, המעוניין להביא לביטול ההסכם, אחת ממורשותיו המרכזיות של קודמו בבית הלבן, שטרם הצליח לשנות - ומצד שני תמזער ככל האפשר את הנזקים האפשריים לארה"ב: הטלת ההאשמה עליה לפיצוץ ההסכם, בידודה והרעה נוספת ביחסיה עם בעלות ברית האירופאיות.

מאמציה הכושלים של שגרירת ארה"ב באו"ם לשכנע את סבא"א לדרוש ביקור באתרים הצבאיים באיראן ולנצל בעקבות כך סירוב צפוי של איראן כדי להכריז על ביטול הסכם הגרעין, ממחיש כי הממשל מודע לכך כי אין בידו "אקדח מעשן" טכנולוגי שיכול לסייע לו. גם אם הממשל יחליט להודיע לבסוף לקונגרס כי איראן אינה מצייתת להסכם ולפתוח בתוך כך (כנדרש בחקיקה) תקופה של 60 יום להתדיינות פנים אמריקנית עד לקבלת החלטתו של הקונגרס, לא נראה כי מערכת היחסים המעורערת הקיימת כיום בין הממשל של טראמפ לבין האירופאים והרוסים תאפשר לקדם תהליך לגיבוש הסכמות בציר של ה-1+P5 (החברות הקבועות במועצת הביטחון של האו"ם + גרמניה), שיסיעו להצבת חזית אחידה מול איראן.

התפתחות כזו, אם לא תקבל את תמיכת שאר המדינות השותפות להסכם, ואלה מבהירות את התנגדותן למהלך גם על רקע העסקאות הכלכליות שכבר נחתמו עם איראן, עשויה ליצור משבר בין ארה"ב לשותפותיה האירופאיות כמו גם עם רוסיה וסין, שלתוצאותיו עשויות להיות השפעות מרחיקות לכת על הזירה הבינלאומית.

מבחינתה של ישראל, גם אם בחלק מהסוגיות קיים זהות ביעדים ובאינטרסים בין שתי המדינות, הרי שהתבססותו באזור של נרטיב לפיו הממשל האמריקני חלש והססן, עלול לפגוע על ציר הזמן באינטרסים חיוניים שלה ויתכן אף להרע מרכיב חשוב בהרתעה הישראלית הנשענת בין היתר, גם על האופן שמדיניותה של בעלת בריתה ארה"ב מתפרשת על ידי יריבותיה באזור.

הכותב הינו עמית מחקר אורח במכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), לשעבר ראש חטיבת המחקר במשרד ראש הממשלה ועוזר להערכה בחטיבת המחקר באמ"ן.