רעבים בחג: "רוצה שאימא תכין עוגת שוקולד, אבל אין כסף"
עמותות מסייעות למאות אלפי ילדים מתחת לקו העוני, אבל המחסור שלהם יימשך גם לאחר החג. ג' בן ה-16 מפרנס את אימו שחלתה בסרטן: "רוצה לשבת בשולחן החג ולא להרגיש מסכן". אם חד הורית לבנות צעירות: "אני רוצה לתת לילדים שלי הכול אבל לא יכולה, אני אומרת להן לא"
רשתות המזון מלאות לקראת החג באנשים שממלאים עגלות עם מוצרים לארוחה החגיגית של ראש השנה, שאותה יחגגו עם משפחתם וילדיהם. אבל יש ילדים ובני נוער שלא יכולים להרשות לעצמם לקנות מה שהם רוצים, שעבורם שוקולד או שווארמה נחשבים למותרות, שארוחת החג שלהם תהיה דלה מאוד, כמו בשאר השנה.
"חוזר רעב ואין כלום במקרר"
ג', נער בן 16 מאזור המרכז, חי מתחת לקו העוני מאז שהוא זוכר את עצמו. "יש לי זוג נעליים אחד, אין לי בגדים חדשים. אין אוכל בבית. אני חוזר הביתה רעב ואין כלום במקרר. בית של מתים. לפעמים אין גז ויש ניתוקי חשמל. אם אני רעב אז אני חייב ללכת לאכול אצל חבר. אני לא מכניס הביתה חברים, מתבייש".
ההורים של ג' התגרשו כשהיה צעיר ולאחרונה אימו חלתה בסרטן. "אימא שלי מקבלת 2,300 שקל מהביטוח הלאומי והכול הולך לתרופות. איך אפשר ללמוד בבית הספר? לא היה לי אפילו כסף לאוטובוס. החלטתי להפסיק את הלימודים, ללכת לעבודה ולפרנס את אימא שלא מתפקדת".
לג' יש שני אחים בוגרים שמשרתים בצבא וכבר עזבו את הבית, אבל הוא לא מוכן להתגייס. "אם המדינה לא עוזרת לי אז אני לא אעזור למדינה. יש יותר ממיליון ילדים עניים במצבי, למה לא עוזרים להם? אני מרגיש שאף אחד לא מתעניין בי. אין לנו כסף לקניות, אני רוצה לשבת בחג סביב שולחן משפחתי ולא להרגיש מסכן, אני לא רוצה לאכול אורז בחג".
"רוצה שיהיה לי מחשב"
א', ילדה בת 8 מאזור המרכז שמשפחתה נמצאת מתחת לקו העוני, מתגעגת לטעם של שוקולד. "לא אכלתי עוגת שוקולד הרבה זמן, אני רוצה מאוד שאימא תכין עוגה וגם לאכול שוקולד רגיל, אבל לאימא אין כסף".
אחותה הצעירה ממנה בשנה מתגעגעת דווקא לשווארמה, אבל יכולה רק להסתפק בריחות מהדוכן שקרוב לביתה. "אני רוצה מאוד לאכול שווארמה כמו שאר הילדים כשהם חוזרים מבית הספר. אני גם רוצה שיהיה לי מחשב בבית כמו לכולם".
בגיל 15 האם עלתה ארצה לבד ממדינות חבר העמים לשעבר. לאחר שנה בישראל, כשהייתה רק בת 16, היא ילדה את בנה הבכור, לבד בארץ זרה, לידה שהייתה הזרז שהוביל אותה במסלול התרסקות כלכלי ונפשי. כיום היא גרה במרכז הארץ ומוכרת לרשויות הסעד והרווחה.
התסכול של האם הצעירה ניכר בפניה כשהיא שומעת את הבקשות הצנועות של בנותיה, והיא לא יכולה לעזור להן. "המצב שלנו קשה מאוד, מגיל 16 כשילדתי את הבן הראשון שלי אני במאבק, כמו מלחמה. כמו כל אימא אני רוצה לתת לילדים שלי הכול אבל אני לא יכולה. אני אומרת להן לא!".
הרצפה בדירה השכורה של המשפחה נקייה, רהיטים כמעט שאין והקירות ריקים, אין טלוויזיה, אין ארון ספרים ואין מחשב. האם מפחדת מכך שבן זוגה לשעבר יידע שהיא מתראיינת, ולכן העדיפה לשמור על אנונימיות. הבנות הצעירות שלה עצובות ומודעות היטב למצבן הכלכלי. "אני רוצה ללכת לחוגים אבל לאימא אין כסף לשלם לי", אומרת הבת הצעירה. "אני יודעת שאימא עושה הכול בשבילנו - אבל זה לא מספיק. אין לנו כסף".
לפנייה לכתב/ת 
