"רציתי להמשיך בירושלים, אבל זה לא היה הדדי"
אמארה סטודמאייר מדבר על השנה בישראל שלא ישכח ("חלום שהתגשם"), מגלה מה השכר שקיבל ("שיחקתי בחינם, הפסדתי כסף"), מתגעגע לחבריו לקבוצה ורואה את עתידו כאן: "זה הבית שלי"
אמארה סטודמאייר ממש לא מצטער על העונה בה שיחק בהפועל ירושלים. הוא סיים אותה עם אליפות, תואר שחמק ממנו לכל אורך הקריירה המפוארת ב־NBA, אבל האכזבה שחווה מהמועדון בהמשך עדיין צורבת. עיניו לחות כשהוא יושב בביתו המפואר בפלורידה ומספר איך ניסה לשווא לסדר לעצמו עוד עונה בירושלים.
"מאוד רציתי להמשיך", אומר סטודמאייר בראיון מיוחד שיתפרסם מחרתיים במוסף ערב ראש השנה של "ידיעות אחרונות", "אבל אני מניח שזה לא היה הדדי. אפילו לא הגענו לדבר על סכומים. נתתי להם מספר ולא קיבלתי מספר בחזרה. בשנה שעברה שיחקתי בחינם למעשה, קיבלתי רק החזרי הוצאות, אפילו הפסדתי כסף. חשבתי שהשנה אוכל לפחות לא להפסיד כסף, אבל בכלל לא הגענו לדבר על זה".
מאכזב.
"כן. אני עצוב, אתגעגע לבויז, אבל אין בי כעס. השנה בירושלים הייתה לא רק חלום שהתגשם, היא עשתה אותי אדם שלם".
סטודמאייר מתאר גם את הקושי במעבר מה־NBA לאירופה. "זה הבדל של שמיים וארץ. אירופה זה כדורסל של גארדים. אתה יכול לעבור התקפות שלמות בלי לגעת בכדור. לאורך תקופה הייתי הסופרסטאר שלא מוצא את עצמו. זה היה מתסכל. אבל כדורסל בסופו של דבר הוא משחק די פשוט ולקבוצה היה אופי. נשארנו ביחד וניצחנו".
קשיי ההשתלבות התבטאו גם במעבר מליגה עשירה, עם מטוסים פרטיים וסוויטות בבתי מלון, לנסיעות מתישות באוטובוס שמסתיימות באולמות מיושנים. "העונה הזו הכניסה בי קצת צניעות", הוא מחייך, "לקח לי זה זמן לעשות את הסוויץ'".
מה היה הכי קשה?
"לשחק במגרשים קטנים. קשה במגרש וקשה בחדרי ההלבשה, שם לא היה מקום לכלום. הבנתי שאני צריך לשנות את התרבות האישית שלי. אני אוהב ללכת עם הרבה זהב, שרשראות וצמידים, להתלבש יפה, והבנתי שבישראל צריך להוריד את זה בכמה דרגות".
סטודמאייר מדבר בחיבה גדולה על השחקנים הישראלים של הפועל ירושלים,
בעיקר בר טימור ("הם האחים שלי"), ולדבריו רואה את עצמו מתגורר בעתיד בישראל: "בוודאי, זה הבית שלי".
לפנייה לכתב/ת 
