לגיא לוזון אין בכלל על מה למחות / טור
הכריעה של מאמן מכבי חיפה מזכירה את שחקני ה-NFL, אבל לאור היכולת העלובה של קבוצתו, האוהדים שלה צריכים להקים תנועת מחאה עצבנית במיוחד. היה מביך להסתכל על הסגל הנוצץ ב-0:0 עם מכבי ת"א ולהבין שזה כל מה שיש לו להציע
אבל ללוזון אין בכלל על מה למחות. אם כבר, הזכות הזו שמורה לאוהדי מכבי חיפה. אם הכדורגל העלוב שהציגו אתמול השחקנים בירוק זה מה שקבוצת המיליונרים שלהם מסוגלת לייצר, זה הרגע להקים תנועת מחאה עצבנית במיוחד. האלפים שבאו אתמול לאצטדיון בנתניה מוזמנים לחקות את החברים מאמריקה ולכרוע ברך במחאה בכל פעם שתישמע שירת התירוצים של לוזון ונאומי ה"נהנים פה לשמוח לאיד".
בואו נבהיר: מכבי חיפה לא סובלת משמחה לאיד במידה גדולה יותר מאשר כל קבוצה גדולה ועשירה אחרת בליגה. אולי אפילו להיפך. הרבה מהאוהדים הנייטרלים בישראל מחכים ומייחלים שמכבי חיפה כבר תידבק ותציג סוף סוף קבוצה מלהיבה שנותנת פייט על האליפות. מילא שהגישה הלוזונית של "כל העולם נגדנו" מופרכת, היא אפילו לא מייצרת להט קרב שמביא תוצאות.
גיא לוזון הרי יודע שאם הקבוצה שלך משחקת בצורה כל כך אנמית ונעדרת תשוקה ויצירתיות מול קבוצה בחיסרון מספרי החל מהדקה ה-43, משהו בסיסי לא עובד ואתה בבעיה קשה.
וכל זה במשחק שאמור להיות קלאסיקו ישראלי (רעד עובר באצבעות כשמקלידים את הצירוף הזה לאור מה שראינו אתמול). נכון, גם לחיפה הורחק שחקן בדקה ה-80, אבל היה לה מספיק זמן לנצל את היתרון כדי להסתער בלהט ולאיים הרבה יותר על השער של פרדראג ראיקוביץ'. זה לא קרה וזה היה מביך להסתכל על הסגל הכאילו נוצץ ולהבין שזה כל מה שיש לו להציע.
כדי לקלוט עד כמה אנמית מכבי חיפה צריך פשוט להסתכל על עומר דמארי במשך 10 דקות ברציפות. בחלקים ארוכים של המשחק הוא נראה על המגרש כמו האיש הכי בודד בעולם, ומה שמדכא עוד יותר זה שנדמה שזה בכלל לא אכפת לו. החלוץ שפעם היה מפרק הגנות ורשתות יכול היה להסתובב על הדשא שעות נוספות ואיש לא היה מבחין בכלל בנוכחות שלו. רק שלט החילופים הזכיר לנו שהאיש עם המספר 16 עונה לשם ההוא מפעם, עומר דמארי.
אל תטעו, דמארי הוא רק הסימפטום, והמחלה בחיפה היא הרבה יותר רחבה. גם יתר חבריו בירוק לא נראו כמי שבאו למשחק גדול שאותו הם מתים לקחת. ולא, פאולים קטנים מלוכלכים ודחיפות אחרי שכבר נשמעה שריקה לא מעידים על להט. לרוץ קדימה אחרי חטיפת כדור ולא לחשוש לקחת אחריות - גם אם זה יעלה בטעות שתספוג עליה בוז - זה הרבה יותר הכיוון של מה שנדרש מכדורגלנים מקצוענים שלהוטים לנצח.
היה מדהים לראות איך גם כשמכבי ת"א הייתה בעשרה שחקנים היא שיחקה יותר כמי שרוצה לנצח, בעוד מכבי חיפה התנהלה כמי שמבקשת רק לא להפסיד. וכשמבקרים גישה פחדנית ולוזרית שכזו במועדון כמו מכבי חיפה, אין לכך שום קשר עם שמחה לאיד.
בצד השני מכבי ת"א לא התעלתה, אבל נראתה טוב יותר מהיריבה היוקרתית שלה. אלירן עטר ניסה להפוך לסיפור הגדול של הערב (אפילו ניסה מספרת), עומר אצילי מתחיל להתחבר ועשה לעומרי בן הרוש סחרחורת ורק ג'ורדי קרויף עדיין עצבני ולוחש לקוונים: אתה נפוליאון קטן.
נגמר אפס אפס, בלי אף נפוליאון קטן שיכבוש שער קטן, שהיה סוגר את הקלאסיקו הישראלי הקטנטן עם דרמה קצת יותר מסעירה מאשר קרויף מורחק וסטיב מקלארן מנסה להתפלח לדשא.
לפנייה לכתב/ת 
