העוול של מערכת הבריאות כלפי הזקנים - שמרסק אותם
מערכת הבריאות אינה ערוכה להתמודדות עם "צונאמי הקשישים" ששוטף את המדינה. המרפאות מוצפות, הרופאים התשושים מפנים לחדרי המיון, שם הקשישים נדבקים בזיהומים, מטופלים ברשלנות ומתים. ד"ר אביבה אלעד, רופאת משפחה שחווה את הסבל והתסכול מקרוב, מציעה פתרון - שינוי רוחבי ומקיף שכולנו צריכים להשתתף בו
לא הייתם רוצים לדעת שאתם והוריכם יכולים להזדקן בכבוד במדינה? לצפייה:
אני מלווה את רבקה לתוך חדרי. שמה לב לצליעה הקלה, ולמאמץ שבו היא מחזיקה את עצמה זקופה. פתאום היא נראית לי שברירית כל כך. "זה לא פשוט לך אחרי כל השנים שבהן החזקת את כולם", אני אומרת. היא מתיישבת באנחה, כמאשרת, מניחה את המקל המצויר בצד לאחר שנפל, ומפשפשת בידיים רועדות בתיקה, לחפש משקפיים ועמם גם את רשימת הבקשות והתרופות.
"מה שלומך היום?", אני מביטה בה ומנסה לרכז במבטי את החיבור העמוק שאני מרגישה כלפיה. מאחורינו קרוב לשני עשורים של התמודדות משותפת. היא הצליחה להיגמל מעישון, לעבור סדרת ניתוחים, לשקם את חייה, ועד לפני שנתיים צעדה באון, זקופה, ברחובות המושבה. לפני כן הספיקה לעבוד במשך עשרות שנים בחקלאות, לגדל ילדים ונכדים, לאבד בעל ובן, וכל אלו לא כופפו את קומתה. כמו עץ זית, הוסיפו לה השנים קויום מיוחדים ומייחדים.
ליוויתי את רבקה בתחנות השונות, עם הירידה בראייה, בשמיעה, ביציבות, כשהידיים החלו לרעוד והכתב הפך לבלתי קריא, כשהתארכו רשימות הבעיות הרפואיות והתרופות הקבועות עד שהפסקתי לזכור אותן בעל פה. תמיד הערצתי את האופטימיות והנחישות שעזרו לה לצאת מהמשברים זקופה וחזקה.
לפני שנתיים נפלה ושברה את הקרסול, ומאז היא מתקשה ללכת. היה זה קו שבר שחילק את חייה לתקופה שלפני ואחרי. דומה שכל תפקודיה הצטמצמו מאז שנעשתה תלויה בבנותיה המסורות, וכעת הכאב הבלתי פוסק, שאיני מוצאת לו מזור, מעכיר את פגישותינו בתסכול משותף.
עוד כתבות במסגרת "המסע החברתי להבראת הרפואה":
"רופאים, מתי הפסקתם להסתכל לנו בעיניים?"
זועקת לשינוי: כשרואים מבפנים את כשלי מערכת הבריאות "אם הייתי צועקת יותר חזק, אולי בן זוגי עוד היה בחיים"האיטיות שבה תיארתי את תחילת המפגש מאפיינת את המשכו. אני מרגישה את המתח בגב - המחשבה על הזמן האוזל מלחיצה אותי. אני נושמת עמוק ודוחה את המחשבה. מכבה מתגים בזה אחר זה – מכבה את הדאגה לממתינים במסדרון ואת הרצון לרצות אותם. מכוונת לכאן ולעכשיו, מווסתת את הקצב הפנימי שלי להתאמה אליה, ומשם מנסה להתנהל ביעילות. ואז היא מפתיעה ומבקשת הפניה למיון כיוון שהכאב בקרסול החמיר. למרות ששתינו זוכרות את הפעם האחרונה שהייתה במיון. הפעם ההיא הסתיימה באשפוז בעקבות סיבוכי תרופה שקיבלה מאורטופד שלא הכיר את מחלותיה ותרופותיה האחרות.
אחרי שהתארגנה ופשטה גרביים, אני מוצאת פצע שלא היתה מודעת לו באזור הצלקת בקרסול. אני מברכת על שלא נכנעתי לבקשתה ולדחף הראשוני לקצר את המפגש ובודקת ביסודיות. כעת קיבלתי את אישורה "לוותר" על רעיון המיון. למזלנו, האחות במרפאה עברה קורס טיפול בפצעים ונעזרנו בניסיונה.
עדיין מהבהב בי בכאב חד זכרונה של שולמית, הקשישה החייכנית והפעילה שביום שבת האחרון הוסעה על ידי קרוביה למיון עקב כאבי גב. במיון נתנו לה תרופה שהיא רגישה אליה, היא פיתחה קוצר נשימה ובנוסף גם לקתה בזיהום שמקורו בבית החולים - ונפטרה תוך יומיים. לו רק יכולתי לבדוק, לטפל בה, אולי היה אפשר לוותר על המיון.
חמש דקות למפגש? עשר? עשרים?
הזמן הממוצע המוקצב למפגש עם רופא משפחה בישראל הוא פחות מעשר דקות (בפועל). גם בקופות מתירניות הוא מגיע לרבע שעה. זהו פרק זמן המספיק לילדים ולצעירים, או לפתרון של בעיה בודדת אצל אדם בריא. ככל שהמשוואה מתמלאת נעלמים – כמו אצל רבקה, מתארך משך המפגש האיכותי הנדרש.
"צונאמי הקשישים", הגדיר זאת מנכ"ל משרד הבריאות. האם הוא מכיר את הערבול שנוצר כשהמקצב התזזיתי של האלף השלישי ניתז בשצף אבל נבלם על ידי הקצב הביולוגי הטבעי? הרסס המתעתע שנוצר בהתנגשות האדירה הזו פוגע בכולנו.
במציאות שבה תוחלת החיים בישראל מתארכת ואחוז הקשישים באוכלוסייה הוא דו ספרתי – לא ייתכן מפגש רפואי איכותי בפרקי הזמן המוקצבים כיום לרופאי הקהילה. מצד אחד אנו שואפים להעניק טיפול מותאם אישית וניתן דגש על גישת "המטופל במרכז", ומאידך, בפועל, השירות הניתן במרבית המרפאות דומה לסרט נע שאינו מבייש פס ייצור סיני. על הפער הזה חייבים לגשר לאחר בחינה מעמיקה של הצרכים והתאמה אליהם.
כדור השלג ההרסני, או הצונאמי, מתחיל להתגלגל בשלב שבו מצמצמים את זווית הראיה ונותנים תשובה קצרה ונקודתית לבעיה ששורשיה רחבים ואוחזים בקושי באדמה הולכת ומידלדלת - פחות אחיות, פחות רופאים, פחות זמן, יותר מטלות, יותר מהר, יותר תרופות, יותר בדיקות - כל אלו מגלגלים את ברכה ובני דורה מטה במדרגות נעות עד לריסוק איברים ואובדן.
ואז מגיעים הקשישים הללו, על לא עוול בכפם, לבתי החולים, במקרים רבים עקב התנגשות בין תרופות ותופעות הלוואי התרופתיות, או הפניות מיותרות של רופאים עמוסים ושחוקים שאינם מספיקים להקשיב, לבדוק, לחשוב ולאבחן במדויק.
העומס בחדרי המיון יכול להימנע בקלות
ההערכה היא שעד שליש מהמאושפזים הם חולים שאינם זקוקים כלל לאשפוז, אבל נשלחים למחלקות על ידי צוות שחוק ועמוס המתקשה לעתים להבדיל בבירור בין החולים הקשים לבין אלו שניתן לשחרר. לעתים הם צודקים – מאשפזים לא כי זו האפשרות היחידה, אלא כיוון שאין מענה מתאים בקהילה.
אם שליש מהפונים לחדרי המיון יכול היה להיות מטופל בקהילה, כלומר, אם כתבה נרגשת בטלוויזיה מדווחת על 300% תפוסה במיון, אז היקף שווה ערך לכ-100% מהתפוסה הממוצעת במיון הוא פשוט מיותר.
חלק ניכר מהמאושפזים "המיותרים" מגיע מאוכלוסיית הקשישים, שמגיעים לטיפול אשפוזי שיכול היה להימנע אם היו מופנים משאבים נכונים לקהילה. כלומר, אם היה תכנון נכון של רפואת משפחה קהילתית, ניתן היה להפחית עומס מבתי החולים למחצית. יחד עם הפחתת העומס תפחת הפגיעה בחולים עקב טעויות והידבקויות זיהומים.
כדור השלג גדל והולך כשנסתמות גם מחלקות האשפוז. הצפיפות בחדרי המיון ובמחלקות גורמת לקרבה יתרה בין מיטות ומטופלים, לעומס שלא תמיד מאפשר שמירה על הגיינה מספקת, הסיעוד עובר לידי עובדים כלליים - "כוח עזר" שהכשרתם אינה מקצועית דיה, והרי לנו חלק מהסיבות לזיהומים מסכני חיים שהפכו למכת מדינה. בשלב הזה כבר מדובר במפולת שלג הקוברת תחתיה קורבנות רבים.
המחלה של מערכת הבריאות היא תהליך מאכל - אבל יש תקווה
"צונאמי הקשישים", ההיקף הבלתי נתפס של תמותה מזיהומים בבתי החולים, שחיקת הרופאים והאחיות - כל אלה הם היבטים שונים של חוליי מערכת הבריאות שלנו והם מזינים זה את זה ושואבים זה מזה. לא ניתן לפתור את האחד מבלי להתייחס לאחרים.
כשרופאים מצופים לתת מענה לבעיה מורכבת תוך זמן קצר, נוצר פער גדול בין הרצוי למצוי. זהו תהליך מאכל, הפוגע ברופאים ובאחיות ושוחק אותם עד דק. כתוצאה מכך הם פחות סובלניים ופחות ממוקדי חשיבה והדבר פוגע בתפקודם ובבטיחות המטופלים. פחות ריכוז, יותר עומס, יותר "עיגולי פינות" וחוסר תשומת לב לפרטים - והרי לנו יותר זיהומים.
אפשר לנצח במלחמה הזאת. אפשר להתנהל בחזית הזו, עם תכנון נכון, עם ראייה מערכתית, בשיתוף גורמים קהילתיים ועם חיזוק המודעות הציבורית.
כל אחד ואחת מאיתנו צריכה להתגייס כדי לשמור על הקשישים והחולים, ובעצם על כולנו - בריאים, זקופים ומחוברים. בכיוון זה פועל המסע החברתי להבראת הרפואה.
למשל - חייבים להקצות זמן ייעודי מורחב לכל קשיש, אחת לחצי שנה או שנה, שבו תינתן הערכה מקיפה של מומחה ברפואת המשפחה, הכוללת בדיקה יסודית וגם סקירה ביקורתית של רשימת התרופות הקבועות ונחיצותן.
הדרך להיערך נכון על מנת לסכור את הצונאמי, מתחילה בתוכנית אסטרטגית שצריכה להתחיל במשרד הבריאות ובקופות החולים. התוכנית חייבת לטפל קודם כל בשחיקת הרופאים והאחיות, ובמקביל להכשרת צוותים "נאמני טיפול במחלות זיקנה", שיהוו משען ומקור ייעוץ ותמיכה לרופאים ואחיות בקהילה.
מעבר לכל, הטיפול האיכותי בקשישים תלוי במצפונם של רופאי המשפחה. רק אם יעזו הרופאים להיות אסרטיביים מספיק כדי לדאוג למרחב הזמן הדרוש להם לתת מענה הולם, נוכל להעניק טיפול איכותי ולחסוך סבל וחיים.
המסע החברתי להבראת הרפואה שם לו למטרה לפעול לצמצום שחיקת רופאים ואחיות ולחזק הקפדה אתית ואסרטיבית של הרופאים על הקצאת זמן תואם לצרכי המטופלים.
כמו מרבית האתגרים של מערכת הבריאות – גם האתגר הזה מחייב פתרון המשלב חוליות שונות של החברה: רק שילוב ידיים של ציבור בריא, בני משפחה מלווים, המטופלים עצמם, צוותי הקהילה, הרפואה וההנהלות הרפואיות, יכול לקדם מענה ראוי ולאפשר לכולנו להזדקן בכבוד.
אני קוראת לכל אלו שהנושא חשוב ונוגע בהם, ליצור קשר ולהצטרף למסע דרך האתר.
ד"ר אלעד היא רופאת משפחה ומדריכת רופאים, מחברת הספר "חלוק לבן פרום" ומובילת המסע החברתי להבראת הרפואה
לפנייה לכתב/ת 
