"הסרטן של הילדים חיבר בינינו"
ביום אחד השתנו החיים שלהם, ובמסדרונות בית החולים הם הפכו להיות החברים הכי טובים שמשתפים כל דבר על הילדים, הטיפולים והפחדים וגם מוצאים את הרגעים לצחוק ולבלות. "נוצרה חברות מיוחדת. אנחנו מבינים אחד את השני וקיבלנו מתנה לחיים"
הם נפגשו בסיטואציות הכי קשות של החיים, כשהמציאות הכתה בהם חזק. ילדיהם חלו בסרטן והם הפכו בעל כורחם לשותפי גורל. מתוך שיחות המסדרון של בתי החולים צמחו חברויות חדשות. ההורים מצאו שפה משותפת, גילו חברים חדשים לחיים שמלווים אותם הלאה ובעיקר מבינים אותם.
"הכול התחיל בחג השבועות, קצת לפני גיל ארבע", משתף גיא נחמני. "מאיה התלוננה על כאבים ברגל אבל לא עשינו מזה עניין. למחרת התקשרה הגננת ואמרה שהילדה לא מסוגלת ללכת. מאיה אושפזה בבית חולים במחלקה האורתופדית ועברה סדרה של בדיקות.
"במשך שבוע לא ידעו מה יש לה ואז ניגש אליי מנהל מחלקת האונוקולוגית בבית החולים דנה ואמר שאין ברירה וצריך לשלול סרטן. הוא ניסה להיות אופטימי אבל הבנתי מיד לאן זה הולך, דברים לא משתפרים. באותן בדיקות גילו לה לוקמיה בדם בדרגה בינונית, עשו לה בדיקת מח עצם, היא עברה כימותרפיה לא פשוטה, והרגשנו שחרב עלינו עולמנו".
איך התמודדתם באותה תקופה?
"מה שהחזיק אותנו הם ההורים במחלקה, שהפכו להיות המשפחה שלנו. כמו שמשפחה לא בוחרים, גם את המשפחה הזו לא בחרנו והיינו יחד אחד עם השני".
את אבי סידיקוב, אבא של יסמין, הכיר גיא לקראת סוף הטיפולים של מאיה. יסמין, היום בת 11, עברה אף היא טיפולים באותה תקופה. "נפגשנו ביום כיף באילת מטעם עמותת 'גדולים מהחיים'. ראיתי אותו שם ופשוט היה קליק. קשה להסביר במילים מה מיוחד בחברות שכזו, לא משהו שאפשר לכמת במספרים", משתף נחמני.
"אנחנו בני אותו גיל כמעט, נמצאים באותו שלב בחיים, חווים חוויה מטלטלת בצורה הכי חזקה, ועכשיו הנשמות שלנו מבריאות. שותפות שהיא שותפות גורל, אנחנו חברים כאילו הכרנו שנים, מדברים על הכול, וזה מרגיש לי שהוא תמיד היה שם. אגב, גם בין הנשים היה חיבור מדהים".
האם עדיין מדברים הרבה על בתי חולים ובדיקות?
"בהתחלה היו שיחות על מה הרופאים אמרו, כמה זמן נשאר לטיפולים, קצת תקוות אישיות, אבל זה קרה לפני שלוש שנים ונגמר. מאז אנחנו לא מדברים על המחלה. יש שיחות חבריות וכיפיות. יש לי המון חברים טובים מ'האזרחות', אבל אני מרגיש שאיתו אני יכול לדבר על נושאים רגישים, זה ראש אחר. אני יודע שאם אני מרים טלפון הוא מתייצב מיד, וזה הדדי כמובן".
מבינות זו את זו
"הקשר של אורית ושלי התחיל דרך הבת הגדולה שלי", משתפת אלינוער גיגי. "אבישג, בתי, התנדבה בבית חולים ואבירם, הבן של אורית, היה חולה במחלקה והם הכירו שם. אבירם החלים אבל אז חלה שוב בלוקמיה, סוג שונה של סרטן, והתחיל מחדש את המסלול. כשאנחנו נכנסנו למחלקה אורית זיהתה את אבישג, שסיפרה לה שהיא לא על תקן מתנדבת, אלא מלווה את אחיה. המחלה לא פוסחת, בוחרת את מי שהיא בוחרת. לרענן יש סרטן מעי הגס ועד עכשיו הוא חולה".
איך נוצר הקשר ביניכן?
"אבירם ורענן היו חדר ליד חדר אבל לא היו מאושפזים באותם זמנים", מסבירה גיגי. "נפגשנו במפגשים של העמותה, ידעתי מי היא, וככה התחברנו. מתוך המצוקה המשותפת נוצרה החברות ובילינו המון יחד. אנחנו מבינות את הכאבים, החששות והפחדים. זו הבנה רגשית, נפשית, עמוקה, של מה כל אחת עוברת - הלילות הקשים, הפחד שהיום לא יהיה יותר גרוע והתקווה שרק יהיה טוב".
גיגי מספרת שהמשפחות נפגשות בחגים ואוהבות לבלות יחד. הבנים בני אותו גיל - אבירם, שהחלים, בן 15 ורענן בן 16. גם נעמה, אחותו של רענן, ועידו, אחיו של אבירם, הפכו לחברים טובים ואוהבים ללכת יחד לסרטים.
מה מיוחד מבחינתך בחברות עם אורית?
"בסיטואציה כזו את מרגישה שחרב עלייך עולמך. את מגדלת ילד, שולחת לגן הכי טוב, לבית הספר הכי טוב, ופתאום הוא חולה. את מגלה מצב שאין לך עליו שליטה ואת לא יכולה לעזור לילד שלך, מלבד ללוות אותו במסע. אורית, שעברה את הדברים כמוני, יודעת לעזור ולכוון. היא מכירה את הדמויות הפועלות ואת התנהלות המחלקה. היא לימדה אותי מתי לעמוד על שלי ומתי פחות וגם את כל ענייני הבירוקרטיה. מעבר לזה, היא יודעת להגיד את המשפטים הנכונים: אנשים למשל אומרים 'יהיה טוב'. אני שונאת את זה. איך יהיה טוב? הם לא מבינים, אבל אורית מבינה ומכילה.
"אם אני אומרת לה שהילד סבל והיה חג או לילה לא פשוטים, היא יודעת על מה אני מדברת ומבינה כמה זה באמת קשה. הרי אתה לא קם בבוקר והשפעת נעלמה, אתה ממשיך להתמודד יום-יום, שעה-שעה עם כאבים, סבל וחוסר יכולת לעזור. אורית ואני מבינות אחת את השנייה, אנחנו מתפרקות יחד ונחות מהמתח. היא קולטת אותי במבט, ובקריצה אנחנו יכולות להתפקע מצחוק בלי לדבר. היא נכנסה לליבי, עוד שותפה לדרך".
לכתבות נוספות - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet
חברות אמיתית ואמיצה
"הכול קרה מהר מאוד ולא ידעתי איך להכיל את זה", משתפת אפרת כהן, אימא של יעל שקד, היום בת 15, שלפני כשנה וחצי התגלה אצלה גידול על הלוע, עם גרורות על הצוואר. "היא קמה ביום בהיר אחד חולה, והתגלגלנו במהירות לבית חולים. אני אחות במקצועי, חשבתי שאני הבן-אדם הכי חזק בעולם, אך פתאום מצאתי את עצמי בתוך חלום ולא הבנתי למה הילדה שלי חולה. היו הרבה פחדים".
מה את זוכרת מאותה תקופה?
"זו הייתה תקופה של גיל ההתבגרות. כל החברים שלה המשיכו לחגוג ולבלות בעוד שהיא 'בילתה' בטיפולי כימותרפיה, עברה הקרנות וניתוחים. אני זוכרת שכשנכנסתי לבית החולים היה לי מאוד קשה לעלות למחלקה, שנמצאת בקומה השביעית, ולקרוא את השלט 'אונוקולוגיה'. זה חלום בלהות של כל הורה. בימים הראשונים לא אמרתי לה שהיא חולה, אבל היא חכמה והבינה לבד. חשבתי שאני מגוננת עליה וטעיתי. החלטנו שתינו שיש שתי אופציות - או שאנחנו עצובות או שמחות ומסתכלות קדימה והכי חזקות, וככה עשינו. במהלך הטיפולים פגשה שקד יעל בילדים כמוה, הרגישה בנוח להיות קירחת לידם, לשתף במה שעוברת ולחשוף צלקות בגוף. כשהגענו לטיפולים היה לה חשוב קודם לפגוש את החברים, לצחוק ואז להתחבר לכימותרפיה".
.jpg "הכירו במסדרונות בית החולים (צילום: אלבום פרטי)")
איך נוצרה החברות בין ההורים?
"אנחנו עשרה זוגות. הכרנו בבית החולים שניידר, במסדרונות המחלקה האונקולוגית. מכורח הנסיבות כל אחד מגיע עם הילד החולה שלו. כשאת נמצאת שם בבית חולים כל מי שנמצא מסביבך הופך להיות המשפחה הראשונה שלך.
"רוב האנשים לא מעיזים להגיד את המילה 'סרטן' כי זו מילה מפחידה, אבל במחלקה גיליתי הורים שצוחקים בפרוזדורים, מדברים ולא בוכים, סוג של התמודדות. היה לנו המון מכנה משותף. נהגנו לבקר את הילדים אחד של השני בבית חולים, גם כשהילדים שלנו לא אושפזו, ונוצרו חברויות אמיתיות ואמיצות".
מבעד לכותלי בית החולים כהן משתפת בחברות הטובה שנרקמה בין המשפחות: חנוכות בית, טיול סליחות לירושלים, מסיבות ומפגשים. קבוצת הוואטסאפ שלהם פעילה על בסיס יום-יומי. "לפני חודשיים השכרנו וילה, רק המבוגרים, ונסענו לסוף שבוע לחגוג. בזמן הזה הילדים של כולנו התרכזו אצלי בבית ועשו מסיבה משלהם.
"קיבלנו מתנה לחיים", מסכמת כהן. "נוצרה חברות מיוחדת, אנחנו מבינים אחד את השני וכיף לנו ביחד. גם האחיות בבית החולים אמרו שלא נתקלו בקבוצה כמונו".
הערב (ד') ישודר בערוץ 2 משדר התרמה בסימן חברוּת לפעילות עמותת "גדולים מהחיים " למען ילדים חולי סרטן
לפנייה לכתב/ת 
