הסוף ללא נעים לי: מפסיקה לבקש סליחה
לנירית צוק, אימא לשלושה ילדים, נמאס מההתנצלויות ומרגשות האשם אז היא החליטה שלקראת יום כיפור הגיע הזמן לעשות חשבון נפש. "אני מפסיקה להרגיש אשמה על כך שלא תמיד אני מסתכלת על הילד כשהוא בחוג כדורסל אלא עונה על מיילים ולא מתנצלת יותר על הקיטורים בנושא ההסעות לחוגים"
אין לי בעיה לבקש סליחה. באמת שלא. מהילדים, מההורים, מהשכנים ומהחברים. אני גם בדרך כלל לא מחכה ליום כיפור אלא מבקשת ברוב המקרים סליחה מיד כשאני מבינה שפגעתי במישהו או שעשיתי משהו לא בסדר, הבעיה היא שנמאס לי להתנצל.
אני מרגישה שבחברה שלנו כאישה וכאימא אני לא מפסיקה להתנצל מדי יום וכל היום או מעבר לכך להרגיש רגשות אשם ונקיפות מצפון. ימים שלמים אני מסתובבת עם התחושה של "לא נעים לי" ושאני "לא בסדר" ושהתחושות האלו עולות מיד ברגע שבו אני לא מתנהגת לפי התכתיבים. ותתפלאו, גם היום, בעידן המתקדם שלנו, יש תכתיבים והרבה, במיוחד אם את אימא.
לא יודעת אם לקרוא לזה אימהות מודרנית או הגשמה עצמית אבל אנחנו כנשים בחברה של שנות האלפיים מוצאות את עצמנו במרוץ אין סופי. אנחנו רוצות להצליח בקריירה שלנו ולוודא שהיא תמשיך להתפתח, שזה בפני עצמו מרוץ תמידי שמצריך אין ספור אנרגיות. אנחנו רוצות להצליח לחנך את הילדים שלנו כפי שאנחנו מוצאות לנכון וליהנות גם מגידולם. לא תמיד זה פשוט וזה בטוח לא קל.
הגרוע מכל הוא שבכל פעם שאנחנו מפשלות, מאכזבות או לא עומדות בציפיות של הסביבה, המשפחה או של עצמנו אנחנו מוצאות את עצמינו מתנצלות או מרגישות רגשות אשם. אז אני מודיעה לכם, קבל עם ועדה, שלי זה הספיק. החל מרגע זה אני מפסיקה להתנצל או להרגיש רגשות אשם.
לטורים הקודמים:
- זה מה שקרה כשנתנו לילדים לאכול רק מה שהם רוצים
- לקום ב-4 לפנות בוקר ולגלות שהילדה לא בבית
- חופשה זוגית עם הווטסאפ המשפחתי
לא תמיד מקשיבה לילדים
מהיום אני מפסיקה להרגיש אשמה על ימים בהם אני עובדת עד שעה מאוחרת ולא הולכת עם הילד לגינה. מפסיקה להתנצל על כך שאיחרתי לאסוף אותו מבית ספר, שכחתי לשלוח לו תפוח לראש השנה או לולב לסוכות או לא התנדבתי להכין לכיתה עוגה. אני מפסיקה להרגיש אשמה על כך שלא תמיד אני מסתכלת כשהילד נמצא בחוג כדורסל אלא עונה על מיילים, שאני לא תמיד מקשיבה כשהילדים מספרים לי כל מיני דברים כי לפעמים הראש שלי עסוק באלף ואחד דברים אחרים או שלפעמים אני עצבנית וחסרת סבלנות בלי קשר לכלום.
בנוסף לכל אלו אני גם לא מתנצלת יותר אם אני נראית עייפה או סתם לא במיטבי. תחשבו כמה זה הזוי. אנחנו עושות שמיניות באוויר כדי למצוא זמן לעצמנו, וכבר לא מדובר רק בשתי דקות לשתות קפה בשקט ולבהות, אלא "הזמן לעצמינו" הפך להשקעה של ממש. תסתכלו על כל הפרסומות ותראו איך אנחנו אמורות להראות: מעוצבות, מטופחות, לבושות בטוב טעם, זוהרות ומאושרות. כן, גם כשאנחנו מגיעות בשיא החום לקחת את הילד מהצהרון. למה לא? תחייכי! את יודעת לאימא שלך היה הרבה יותר קשה? פעם לא היו טיטולים ולא מכונת כביסה ובטח שלא מייבש.
מותר לי להתלונן
אני גם לא מתכוונת להתנצל יותר אם אני מתלוננת. משום מה יש מאיתנו ציפייה שלא להתלונן על החיים בכלל ועל האימהות בפרט. אל תתלונני על זה שקשה לך או שאת לא מספיקה או שיש לך כל מיני כובעים ובכולם את רוצה להצליח. אה, וגם כדאי שלא תתלונני על ההסעות של הילדים. אף אחד לא רוצה לשמוע שאת מבלה שעות על גבי שעות במכונית. היום רוב ההורים מסיעים את הילדים, וככה זה. מה את רוצה, שהם ילכו ברגל? ומה סבתא שלך תגיד אם היא תשמע אותך מתלוננת? בזמן שלה אפילו לא היו מכוניות.
אם תחשבו על זה תראו שחלק מהעניין קשור לכך ששמנו את ה"אני", "האישי" ו"האושר" במרכז, ומאז אנחנו בריצה אחריהם. אנחנו מנסות יוגה, פילאטיס, דיקור ותזונה נכונה, ובודקות אחת לשבוע האם אנחנו מאושרות, שזה כבר מתיש בפני עצמו. אחר כך אנחנו בודקות גם איך הזוגיות שלנו נראית, איך היא מרגישה, והאם אנחנו מאושרות גם בה.
כמובן שגם את הילד שמנו במרכז ואנחנו רוב הזמן פועלות, בודקות ומסתובבות סביבו. כשהוא תינוק אנחנו דרוכות כדי לבדוק אם חם לו, קר לו או האם הוא צמא וכשהוא גדל אנחנו דרוכות כדי לברר האם טוב לו, רע לו והאם הוא מאושר. היום הוא כבר גדל והבין את המשחק, וגם הוא בודק, פעם בשבוע לפחות, האם הוא מאושר. ולא, הוא לא מאושר כשלא קונים לו בייבלייד ולכל החברים קנו. הוא גם לא מאושר שאת לא זמינה בדיוק ברגע שהוא רוצה ושאת לא מכינה לו, עושה לו או מקשיבה לו ברגע שבו הוא מבקש או דורש.
הגיע הזמן שאנחנו, נשים ואימהות, נעשה שינוי. יום כיפור הוא זמן מצוין כדי להתכנס, כל אחת בתוך עצמה, ולהבין מה היא באמת רוצה. לנצל את השקט שהיום הזה מאפשר כדי להבין על מה את רוצה להתנצל ועל מה את מתנצלת רק כי מצפים ממך. לחשוב עם עצמינו, לעצמינו, בכנות ובלי פחד, כיצד אנחנו רוצות שהאימהות שלנו תראה, ולפעול משם, בלי להתנצל ובלי להרגיש אשמה.
הכותבת היא מנכלית פורטל "עשר פלוס" ומומחית למחקר תרבות הנוער
לפנייה לכתב/ת 
