בלי פטישים מפלסטיק: זיכרונות מיום העצמאות הסיני
היום נפתחו בסין חגיגות יום העצמאות. גליה גוטמן משחזרת איך עמדה לפני כמה שנים עם מאות אלפי אנשים נוספים בכניסה לעיר האסורה בבייג'ינג. הזיקוקים בערב אומנם היו דומים לאלה שאצלנו, אך סוסוני הים המטוגנים על המקל וכמעט כל השאר היה שונה. יומן מסע
עמדנו בין מאות אלפים בכניסה לעיר האסורה בבייג'ינג. זה היה ב"שבוע הזהב" שמתחיל ביום העצמאות הסיני, מאחד באוקטובר, ונמשך שבעה ימים תמימים, שבהם כל העם יוצא לחופשה. כיכר טיאננמן, "שער השלום השמיימי", הייתה דחוסה מקצה לקצה בתיירי פנים סינים, בהם כאלה שהגיעו, אולי לראשונה בחייהם, לעיר הבירה מפרובינציות נידחות ומרוחקות בסין.
הם לא הפסיקו להניף מקלות סלפי ולאכול קלחי תירס על מקל, חתיכות מלון על מקל, בטטות אפויות על מקל ופירות מסוכרים על מקל. הם הפריחו בועות סבון, העיפו עפיפונים וקנו דגלונים אדומים ומתנות קטנות לילדים. המוני משפחות ערכו פיקניקים. חלקן התבוננו בנו בסקרנות אדירה, הצביעו על התלתלים שלי וצחקו כמו ילדים. זאת הייתה תיירות פנים בממדים בלתי נתפסים. אז ככה זה מרגיש, חשבתי, להיות אחד מ-1.4 מיליארד אזרחים.
אחרי כמה שעות ויתרנו על התוכנית ההירואית להיכנס דווקא ביום הזה לעיר האסורה והמשכנו לפארק ג'ינגשאן (Jingshan Park) הנושק לעיר האסורה מצפון, מקום מוצל ויפה עם ביתנים צבעוניים. גברים ונשים רקדו לצלילי נגני MP3 וסלסלו סרטי ענק צבעוניים, מפתלים אותם כמו נחשים. בפינה אחרת לימד גבר טאי צ'י. משפחות בתלבושות משי מסורתיות וילדות עם פרחים מלאכותיים בשיערן השחור המבריק התייצבו לצילום על רקע הכיכר. בכל מקום הייתה נוכחות גדולה של שוטרים ואנשי צבא - לא חמושים ולא מאיימים, אבל הם היו שם.
למחרת שוב ניסינו את מזלנו, והפעם בעזרת מדריכה מקומית ובעלת תושייה הצלחנו לעקוף את התור הנצחי ולהגיע לקופות. אחרי כשעה מצאנו את עצמנו בין חומות העיר האסורה, מסתובבים בעיר עם עוד כמיליון סינים, אולי יותר. המוני אדם צעדו בקבוצות מאורגנות, לבושים במדי החברה או המפעל שבהם הם עובדים, חובשים כובעי קסקט תואמים.
אף שהיה זה יום העצמאות, לא היה בקהל האדיר הזה שום סממן צבאי. להפתעתי, על אף הצפיפות הבלתי נתפסת, איכשהו פילסנו לעצמנו דרך די בקלות וזרמנו בין ההמונים. את פטישי הפלסטיק הכחולים-לבנים, שהפכו לחלק בלתי נפרד מיום העצמאות שלנו בישראל, מייצרים מן הסתם בסין, אבל כאן לא שמעו על המכה הזאת. תארו לעצמכם מיליון סינים דופקים זה לזה בפטישי פלסטיק על הראש.
על פי המסורת בסין, "היום הלאומי" (שהפך לימים ליום העצמאות) היה נחגג כשקיסר חדש עלה לכס הקיסרות, אך מאז אוקטובר 1949 הוא נחגג מדי שנה לציון כינון הרפובליקה העממית של סין. לשמחתי, בשנה שבה הייתי לא נערך בכיכר מצעד צבאי (אירוע כזה מתקיים בדרך כלל בתאריך עגול או ביובל), וכך זכינו לראות שמחה עממית, פשוטה ואנושית מהסוג שלא רואים כל יום בסין. בהמון האדם האדיר היו גם זקנים שהמהפכה חרושה על פניהם. ניסיתי לדמיין מה הם חושבים על קיסרי העבר, על מאו דזה-דונג והמהפכה, על מנהיגי ההווה ועל הדור הצעיר שמכור כולו למוצרי צריכה, מג'ינס אופנתיים ועד גאדג'טים שהם הצעקה האחרונה בתחום.
ליד כיכר טיאננמן שוכן ההיכל לתכנון עירוני ( Beijing Planning Exhibition Hall). המרכז המרתק והחדשני הזה הוא הוכחה נוספת לכך שהעם שבנה את החומה הסינית כבר נמצא בעתיד, והסינים מתכוונים לכל מילה כשהם מציגים את התוכניות האורבניות מרחיקות הלכת לבייג'ינג ולערי סין האחרות. הדגם הענקי של בייג'ינג, התופס כמעט את כל הקומה השנייה במבנה, הוא אחד הגדולים מסוגו בעולם. כשהגענו המקום היה כמעט ריק. סיני יחידי בשנות ה-70 לחייו עמד והתבונן בדגם. תהיתי מה הוא חושב על העתיד שסין מתכננת לעולם, אך האיש לא דיבר מילה אנגלית.
מה עוד אפשר לכתוב על החומה הסינית? שהיא נמצאת בחמישייה הפותחת של הפרויקטים המגלומניים עלי אדמות, שהיא עלתה בחייהם של מאות אלפים אם לא מיליונים. כך או כך, החומה הזו, הרוכבת על הרכס כמו נחש באורך אלפי קילומטרים, היא מראה מופלא בנוף הקרסטי של מחטי הגיר מעל עמק מיו-שיאן-יו. היא גם מקור פרנסה לא רע עבור אלפי סינים בני האלף השלישי - מנהגים ומורי דרך ועד יצרני תעשיית המזכרות הענפה.
בערב הלכנו לשוק הלילה של בייג'ינג העמוס באין-סוף דוכני אוכל שבהם מטגנים כל מה שזז בסין, מארבה ועד סוסוני ים. הצטרפנו למאות אלפי החוגגים, ליקקנו פירות מסוכרים בקרמל, זללנו ממתקי שומשום וצעקנו "וואו!" עם כולם כשהחלו הזיקוקים. במדרחוב וואנגפוג'ינג (Wangfujing) האופנתי, הניצב לשוק, בתי הכלבו הענקיים היו עמוסים בכל המותגים המוכרים לנו. כלות בלבן הצטלמו על רקע המדרחוב.
"יוצאים לשתות כוסית?" קרץ לנו נער הקבלה במלון כשהזמנו מונית למתחם סן-לי-טון (Sanlitun) החדש והיוקרתי שכולו שיק וסטייל, מותגים ומסעדות, ברים (מפוקפקים בחלקם) ומועדוני לילה נוצצים. מאות צעירים טרנדיים שניצלו גם הם את חופשת העצמאות עטו על האייפון החדש מדור 4 (זה היה ב-2010) שהוצג בחנות מחשבים ענקית, בדקו איזה גאדג'ט עוד אין להם והמשיכו לחלון הראווה של למבורגיני ומזראטי. בבייג'ינג, כך נראה, לא מחכים לעתיד. הם יוצרים אותו בקצב מסחרר.
