"אני מפחדת על החיים שלי, תעזרי לי"
הם חיו כאן איתנו והיו החניכים של תנועת 'המחנות העולים' לפני שגורשו חזרה למציאות המדממת של אפריקה. הם דוברי עברית, זוכרים את ישראל, ומבחינתם זה היה ביתם. כעת, יוצאים המדריכים לשעבר לגיוס כספים לטובת ליווי והדרכה של ילדים אלו באוגנדה
כריסטינה ברחה עם משפחתה מדרום סודן בעקבות הטיהור האתני שהתחולל שם בראשית שנות האלפיים, היא הגיעה לערד, כמו רבים אחרים, בעקבות עבודה שהציעו להוריה. פגשתי אותה בקיץ חם ב-2007, בקייטנה שתנועת הנוער המחנות העולים קיימה עבור ילדי הפליטים שהיו חסרי מעש בחודשי החופש הגדול. את הקייטנה יזמנו כי לא יכולנו לראות ילדים שחוו טראומה קשה כל כך מסתובבים ברחובות שלנו ולא לעשות דבר.
אני הייתי אז מדריכה צעירה והיא ילדה שמחה עם עיניים גדולות וסקרניות שלא ידעה הרבה על התופת ממנה ברחה ועוד פחות על זאת שצפויה לה, אבל להיכנס ללב שלי היא ידעה טוב מאוד.
ב-2012 נאלצנו להיפרד בטרמינל 1 הנטוש. ממשלת ישראל החליטה להחזיר את מעט הפליטים הדרום סודנים שהיו בישראל לארצם הצעירה והמסוכסכת. נפרדנו בדמעות והתפללנו לטוב. לא שמעתי ממנה שנה וחצי, אבל המשכתי להתפלל. גם כשהגיעו שמועות על העדר של מים זורמים, על המחלות ועל כך שאין בית ספר. גם כשהטלוויזיה החלה לדווח על מלחמת אזרחים קשה שפרצה במדינה. עם הזמן התפילה הפכה לייאוש שקט.
"ליאור, הם אנסו את חברה שלי, ברחנו מהבית"
אחרי שנה וחצי של חרדה השקט נקרע כשפתאום היא ענתה להודעה ישנה בפייסבוק - "ליאור, הם אנסו את חברה שלי, ברחנו מהבית, אני מפחדת על החיים שלי, תעזרי לי". כריסטינה כתבה לי, בעברית ישירה ופשוטה, על מציאות סבוכה, אלימה וכואבת שאני לא הצלחתי אפילו לדמיין. כריסטינה פנתה אלי, דווקא אלי. היא הושיטה אלי יד מעל כל המרחק שהפריד בינינו – וביקשה שאושיט אליה יד בחזרה, שאלחם על חייה. היא ביקשה ממני למצוא דרך להפוך את התפילה מייאוש לעשייה.
מפגש שכוחו צולח ימים ויבשות
היתה בפנייה הזאת עוצמה גדולה, מאוד גדולה. היא גרמה לי להבין שמפגש חינוכי אמיתי הוא מפגש שכוחו צולח ימים ויבשות, היא גרמה לי להבין שהקשר והאחריות שלי כמדריכה לחניכים לא נגמר ביום שהם גורשו מהארץ. ששזרתי את גורלי בגורלה ובגורל יתר החניכות והחניכים שלי.
לשמחתי אני ושותפי במחנות העולים לא היינו לבד, ובזכות פרויקט ישראלי מופלא ומציל חיים שנקרא Come True, שממשיך לדאוג לביטחון, רווחה וחינוך לאותם ילדים שהיו פליטים בישראל, כריסטינה הוברחה לבירת אוגנדה, שם היא לומדת בהצלחה יתרה בפנימייה.
כששאלתי אותה מה לשלוח לה לאוגנדה ציפיתי לדברים הרגילים שבנות מבקשות - שוקולד, חולצה, מחברות יפות לבית ספר.. היא בקשה את כל אלה וגם שאצרף ספרים על מנהיגים ששינו את העולם. מייד קניתי לה ספר על 50 נשים ששינו את ההיסטוריה ועוד ספר על נלסון מנדלה ומרטין לוטר קינג. היא גמעה את כולם בחודש.
שאלתי את עצמי האם היא, נערה צעירה באפריקה, באמת מצליחה לדמיין את עצמה בדמות האנשים האלה? ועניתי לעצמי שברור שכן. אמנם כריסטינה כבר לא ילדה, את התמימות היא איבדה, היא מודעת כבר לתופת שממנה נצלה וגם לזאת שהיא עוד עלולה לשוב אליה, אבל היא מחזיקה כנראה בדבר החשוב והנדיר ביותר – אמונה. כריסטינה נלחמת על החיים כשהיא מגייסת את כל כוחות הנפש והחכמה שלה ושל חבריה, והיא מאמינה שהם יכולים לשנות את העולם. והיא גורמת גם לי להאמין שזה אפשרי.
הבטחתי לכריסטינה שעוד ניפגש. בחורף הקרוב אני רוצה לנסוע ביחד עם השותפים שלי במחנות העולים לאוגנדה כדי להמשיך את המחוייבות שלנו לילדים שברחו לישראל והוחזרו חזרה למדינתם המסוכסכת. אנחנו רוצים להוציא את המשלחת החינוכית לאוגנדה כדי לחזק אותם באמונה ובתקווה שלהם לעולם טוב יותר שכולנו עוד יכולים ליצור. כי כפי שאמר רבי ישראל ליפקין מסַלַנְט "כל עוד הנר דולק – אפשר לתקן!"
אנחנו מזמינים אתכם להיות איתנו שם, ביחד איתם. חפשו אותנו בהדסטארט – 'על גבול האור – משלחת חינוכית לאוגנדה'.
- הכותבת ליאור לקנר, היא בת 33 מקיבוץ נערן וחברה בתנועת הבוגרים של המחנות העולים - תנועת מחנכים ציונית הפועלת ליצירת חברה צודקת וטובה בישראל.
לפנייה לכתב/ת 
