מסיבת הפתעה / בלוג ה-NBA
כמעט משום מקום הצליחה קליבלנד להפוך את הפגרה שלה מאסון לחגיגה. דוויין ווייד הוא בדיוק מה שהיא ולברון היו צריכים בסופו של קיץ מוטרף, אבל זה לא אומר שהכל ורוד בממלכה של סגנית האלופה. ניתוח המהלך האחרון של הקאבס
על הנייר, במבחן המספרים, לא היה שום דבר חריג באמת בעונה האחרונה של דוויין ווייד בשיקגו. הוא שוב קלע בקצב גבוה ושוב הרוויח לא מעט כסף, אבל ביחס למה שהרגיל את עצמו בשנים היפות שלו נרשמו מעט מדי רגעי נחת מקצועיים בין 18.3 הנקודות שצלף ל-23.2 מיליון הדולר שהכניס לחשבון הבנק. היה לו חלק משמעותי בקבוצה שבעה, עצובה, לא מחוברת ומאותגרת התקפית, שהצליחה לטשטש את הזיכרונות הנעימים מהערב ההוא עם האיש הסגול.
- לכתבות נוספות במדור ה-NBA
כן, האיש הסגול - אותו אחד שהוציא מ"פלאש" בדרך לא נחמדה הופעת קלאץ' בטעם של פעם, כזאת שגרמה לקליבלנד ולברון ג'יימס לא לחשוב פעמיים לפני שחטפו אותו כשראו שהוא פנוי לכמה דקות על המדף, על הבאזר של קיץ מטורף בהחלט. האיש הסגול ממשחק מספר 6 בשארלוט, בסדרת הסיבוב הראשון במזרח, כשמיאמי נמצאת בפיגור 3:2.
עד הרבע הרביעי של אותו לילה, ווייד לקח רק זריקה אחת כושלת לשלוש בלא פחות מחמישה מפגשים בסדרה. לקראת סופו הוא שם לב לאוהד משוגע ומטריד עם חליפה סגולה שניסה להוציא אותו מהכלים היישר מהשורה הראשונה באולם. התגובה לניסיונות הטראש טוק הייתה הולמת ומוחצת: שתי שלשות קריטיות ונדירות (הראשונות מאז ה-16 בדצמבר!) במאני טיים, ושמונה נקודות בסך הכל בדרך ל-23 כאלה בסך הכל וניצחון חוץ ענק שלקח את ההיט לחצי הגמר האזורי.
החבר הכי טוב הגיע
את הווייד הזה בדיוק קליבלנד רוצה, גם אם הוא בן 35 ובישורת האחרונה של קריירה ארוכה. במקרה שלו וביותר ממובן אחד, הגיל הוא באמת רק ספרה: ווייד לא הרוויח עד לאחרונה כמו בן 35 טיפוסי בליגה הטובה בעולם (היה השחקן השני הכי מבוגר מבין עשרת המרוויחים הבכירים ב-NBA, אחרי אנומליה בפני עצמה כמו דירק נוביצקי), לא קלע כמו בן 35 טיפוסי ובגדול משתדל לחיות את הכוכב שבו כל הדרך לפרישה שעדיין לא נראית באופק.
ווייד הוא גם בדיוק השחקן שקליבלנד הייתה זקוקה לו כרגע, כשאייזיאה תומאס פצוע וקיירי ארווינג חסר. על דרק רוז קשה לסמוך בעיניים עצומות, וגם ג'יי.אר סמית' הוא כבר לא מציאה כל כך גדולה בהתקפה. הנוכחות שלו תיתן לקליבלנד ברק, ומעבר להכל תחזיר את שמחת החיים שנראה היה שאבדה ללברון ג'יימס. אותו לברון שאמר לקראת האיחוד שאוהדי קליבלנד כל כך מחכים לו: "זה בערך כמו כשאתה מתחיל בית ספר, ואתה נכנס לכיתה ולא ממש בטוח מי החברים שלך. ואז אתה רואה שאחד הכי טובים שלך נמצא שם, ואומר לעצמך: 'זה הולך להיות כיף'". טיירון לו אמר על הכוכב שלו לפני כמה ימים: "הוא נראה צעיר יותר, שמח יותר עם המשחק. אני מקווה שזה יימשך אל תוך 82 המשחקים והפלייאוף. אני קורא לו בנג'מין באטן".
זה גם אותו לברון שבמשך כל הקיץ היה רגל פה רגל שם, לפחות למראין עין, ועל פי הדיווחים לא ממש יצא מגדרו כדי לגייס לקליבלנד שחקנים חופשיים. אותו לברון שקושר על בסיס קבוע ללייקרס, ופתאום נראה שהוא כאן לא רק כי הוא חייב. מדהים איך בכמה שבועות הצליחה הפגרה הכמעט טראומתית של קליבלנד להפוך למסיבה, ואיך לברון שעוד לא הספיק לעכל את הנטישה המפתיעה של קיירי מרשה לעצמו לסכם את החודשיים המוזרים האחרונים עם המשפט הזה: "הצוות המקצועי שלנו עשתה כמה דברים נהדרים במשך כל הקיץ", או לומר ש"אני במצב רוח טוב. מרגיש נהדר. אני מתרגש מהקבוצה הזאת. אני מתרגש מכל מה שקורה".
ויש לו סיבה טובה. קליבלנד היא המנצחת הגדולה של הקיץ הזה בעיניי לא בהכרח כי יש לה את הסגל הטוב ביותר, אלא כי היא הצליחה לקחת את גורלה בידיה בסיטואציה מורכבת. בנקודת זמן קשה היא הפכה את הקערה על פיה עם טרייד נפלא במצב מסובך שבו אחד משני השחקנים המובילים בקבוצה דורש לעזוב ויוצר מהומה תקשורתית, וברגע האחרון היא הייתה שם במקום הנכון ובזמן הנכון גם כדי לקחת את ווייד, כשעוד יש לו מה לתת, במחיר מצחיק. מתחת לקלישאה "עשתה מלימון לימונדה", צריכה להיות בגרסת 2017 של מילון ה-NBA תמונה גדולה של הג'נרל מנג'ר קובי אלטמן.
לברון אולי היה פסיבי מאז שהסתיימה העונה הקודמת, אבל גם אם זה נכון, ברור שבמקרה של ווייד לא הייתה מקום לפסיביות. זה לא רק הקשר החברי, אלא תוספת הכוח המדויקת שהוא היה צריך כרגע בתוך מציאות שבה כוכבים מתקבצים יחד כדי להתאים את עצמם לרף הבלתי אפשרי שהציבה גולדן סטייט. ווייד הוא התשובה המהירה והאיכותית ביותר שאפשר היה למצוא לטרייד שהנחית את כרמלו אנתוני באוקלהומה, גם אם נסיבות הגעתו לקליבלנד שונות. הוא לא מבוגר בהרבה מכרמלו (35 לעומת 33), ובדיוק כמוהו העדיף לעזוב קבוצה דועכת כדי להיות חלק ממועמדת לטבעת.
כמו כרמלו גם ווייד הסכים לוותר על כסף בשביל האפשרות להיות במקום שהוא רוצה להיות בו, רגע לפני שזה אולי נהיה מאוחר מדי. בדומה לוויתור על 15 מיליון הדולר של לברון כשהצטרף לווייד במיאמי לפני שבע שנים, "פלאש" הסכים להשאיר מאחור שמונה מיליון דולר במסגרת חוזהו המקורי בשיקגו, והעדיף את ה-2.3 מיליון של קליבלנד בזמן שלמיאמי (4.2 מיליון) וסן אנטוניו (3.3 מיליון) היה יותר מה לשלם לו. זאת אמירה מהסוג שהוא יכול להרשות לעצמו, ומהסוג ששחקנים בגילו מחבקים בשתי ידיים. בגיל 35, הניסיון וחושי ההתקפה המחודדים שהוא מביא איתו שווים הרבה יותר מהסכום הזה. האופציה להיאבק שוב על אליפות יחד עם לברון הייתה שווה לו יותר מהסכום הזה. זאת הייתה עסקה שלשני הצדדים אסור היה לפספס, עם ערך סגולי גדול מהרווחים המקצועיים הנקיים שלה.
שדרוג התקפי, שנמוך הגנתי
כי מעבר למאבק על התואר, לחזית מול גולדן סטייט ולגזרה המתחממת מול בוסטון, כל מה שקליבלנד חששה ממנו כל הקיץ היה מצב הרוח המסתורי והתוכניות העתידיות של לברון. לא הכי בריא ששחקן אחד היסטורי ככל שיהיה מאפיל בצורה מוחלטת כל כך על מועדון, אבל זה המצב שקליבלנד הסכימה לקבל על עצמה כשהחזירה אותו הביתה בקיץ 2014. במצב הזה, שבו השחקן הזה עלול לעזוב בקיץ 2018, כל מה שחשוב במכלול השיקולים המערכתי הוא רק שיהיה מרוצה. החיוך שלו שווה לקליבלנד יותר מכל דבר אחר, כי הישארות שלו שומרת אותה ברמת וודאות גבוהה בתמונת האליפות והגמר גם בעתיד.
לעונה הזאת תהיה תרומה, מן הסתם, להחלטה כבדת המשקל של לברון אם ללכת או להישאר. הטעם שנשאר בפה מהעוגה הוא בדרך כלל של הביס האחרון, החוויה האחרונה היא זאת שנצרבת בזיכרון ומותירה את החותם הרגשי החזק ביותר. עם ווייד, החותם הרגשי הזה יכול להיות עמוק בהרבה. לפי הנחת העבודה הזאת, ייתכן מאוד שב-2.3 מיליון דולר היא קנתה לעצמה לא רק עונה מוצלחת יותר, אלא גם פתח לעתיד טוב יותר במקרה של הצלחה מיידית וזכייה באליפות או סדרת גמר צמודה.
בטווח הקרוב ווייד אמור להדיח מהחמישייה את סמית', ויחד עם לברון וקייל קורבר להוסיף לה עוד מימד התקפי. כשאייזיאה תומאס יחזור בינואר, ובמיוחד בפלייאוף, ההתקפה המצוינת גם ככה של קליבלנד (שלישית ב-2016/2017 ביעילות התקפית) תקבל גוון נוסף, דרך נוספת לעשות נקודות ברגעים בהם האחרים קופאים או נתקעים. ווייד יודע היטב איך זה לשחק עם לברון בזמן שהלחץ משתק את מי שמסביבם, ובניגוד לסמית' תלוי משמעותית פחות בזריקה לשלוש. בעונת 2013/2014 (שהסתיימה בהפסד בגמר לסן אנטוניו) ווייד קלע ב-54.5 אחוזים מהשדה בזמן שלברון צלף ב-56.7 אחוזים – הנתונים הטובים בקריירות של שניהם.
כאן מגיע האבל, וזה לא אבל קטן. קודם כל, אי אפשר להתעלם מהנסיגה הברורה והמובנת של ווייד גם בהתקפה. מאז עונת הרוקי שלו ועד 2016/2017 הצולעת בשיקגו הוא לא ירד מרף 19 הנקודות, ו-43.4 האחוזים מהשדה שהעמיד בבולס הם שיא שלילי. באופן טבעי ווייד הנוכחי (שבמארס עבר פציעה לא קלה במרפק) הוא לא ווייד של מיאמי ההיא, והעובדה שלא נכלל ברשימת 100 השחקנים הטובים בליגה של ESPN היא רק הוכחה קטנה לכך. אי אפשר להתעלם גם מכך שהוא שנמוך הגנתי לסמית', שומר טוב בהרבה. אם נזכרים בכך שהגנה הייתה נושא רגיש בקליבלנד של העונה החולפת (מקום 22 ביעילות הגנתית), מבינים שלחמישייה שתכלול את ווייד יכול להיות מחיר כואב בסוגיה הזאת.
ווייד הפך לשחקן החמישי בסגל של טיירון לו שהוא בן 34 לפחות, בקבוצה מבוגרת עם מעט רגליים זריזות והברכיים של דרק רוז. בעונת ה-NBA הארוכה יש לעובדה הזאת השפעה, אבל בפלייאוף, במיוחד בסדרת גמר המזרח מול בוסטון, בטח בקרב הראש בראש מול גולדן סטייט ועם חלוקת כוחות נכונה (וגם חלוקה חכמה של הכדור בין לברון, ווייד ותומאס), הניסיון הרב הוא גם יתרון חשוב. בעוד כמה חודשים נגלה האם קליבלנד קיבלה את התוסף שהיה חסר לה כדי שתוכל להסתכל לווריורס בלבן של העיניים, או שדוויין וויייד מודל 2017 הוא לא יותר מהחבר הכי טוב של מלך הכיתה.
לפנייה לכתב/ת 
