"ראיתי את הרוע בהתגלמותו": הנאנסת מגן העיר שוברת שתיקה

הזירה בגן העיר בתל אביב(צילום: מוטי קמחי)

בלילה ההוא החיים שלה נקטעו. שעה וארבעים דקות היא הייתה ולא הייתה שם. נוכחת בגוף, משותקת מרוב אימה. "זה היה חוסר אונים מטורף. הרגשתי באירוע חטיפה. את ההרגשה שהייתה לי שם אין שום דרך להסביר. הייתי בטוחה שהוא ירצח אותי. הייתי בטוחה שאנחנו הולכים למות. הייתי מנותקת. לא יכולתי לתפקד. עד אותו לילה לא ידעתי מה זה רוע אבל בליל האונס ראיתי את הרוע בהתגלמותו. הייתה שם שליטה. שנאה. רצון להפעיל כוח. השפלה. הוא יכול היה פשוט לאנוס אותי וללכת, למה הוא היה צריך את כל השעתיים האלה?"

זה היה אחד ממקרי האונס המזעזעים והמחרידים שהתפרסמו. ב־12 במאי 2012, מעיין, נערה בכיתה י"ב, טיילה עם מי שהיה אז בן זוגה, באחד הרחובות המרכזיים והמוארים ביותר בתל־אביב – אבן גבירול. היא הרגישה בטוחה ולא הייתה לה שום סיבה לחשוש. באותו הזמן, מבלי שמעיין והחבר ידעו על כך – אחמד בני ג'אבר, ששהה בישראל שלא כחוק, הבחין בזוג המטייל והחל לעקוב אחריהם. כמה דקות לאחר מכן, סמוך לשעה חצות וחצי, נכנסו מעיין ובן זוגה לחניון גן העיר דרך הכניסה המיועדת לכלי רכב. כשבן זוגה של מעיין ליווה אותה לשירותי הנשים, נכנס ג'אבר אחריהם. השניים לא הבחינו בו עד שתקף את החבר ובאיומי סכין כלא את בני הזוג בשירותים.

בגזר הדין לא הסתירו שופטי בית המשפט המחוזי בתל־אביב את זעזועם ממה שביצע ג'אבר באותו לילה בזוג הצעירים המבועתים. "מדובר במעשים מתועבים ובזויים מאין כמותם שחברה אנושית לא תכירם. מעשים השקולים כדי רצח נפש קורבנותיו... לא מצאנו מבין פסקי הדין הרבים שהוצגו בפנינו מעשים הדומים במכלול נסיבותיהם, אכזריותם ושפלותם, למקרה שבפנינו. מסכת המעשים המפלצתיים שביצע הנאשם במתלוננים הינה חריגה בכל ממד ועל פי כל קנה מידה.

"זה היה עינוי, שבי, התעללות", אומרת מעיין. היא זוקפת את סנטרה, מביטה בעיניי בנחישות. למזלה, נחסך ממנה מעמד מתן העדות והחקירה הנגדית בבית המשפט. ג'אבר הודה בעסקת טיעון במרבית סעיפי כתב האישום ונדון ל־30 שנות מאסר, שקוצרו ל־25 שנה לאחר ערעור. מאז הספיקה מעיין להיאבק ולקבל הכרה כנפגעת פעולות איבה, ועכשיו – יחד עם עו"ד רוני אלוני־סדובניק, שמייצגת ומלווה אותה לאורך השנים – היא תובעת בתביעה נזיקית את חברת לב גן העיר, את חברת האבטחה במקום, את הנהלת בתי המשפט ואת התוקף עצמו בסכום שעולה על 2.5 מיליון שקל בגין נזקי גוף ופגיעה בפרטיות.

האנס ג'אבר בבית המשפט(צילום: שאול גולן "ידיעות אחרונות")

"אני לא עושה את זה בשביל הכסף אלא בשביל הצדק", היא אומרת. "אני רוצה שסוף־סוף מישהו ייקח אחריות. אני לא מבקשת משהו שלא מגיע לי. זה נכון שאני זקוקה לכספי הפיצויים כדי לטפל בעצמי. אני מגיעה ממשפחה שלא יכולה לאפשר לי טיפול. להורים שלי אין כסף, הם עובדים מהבוקר עד הלילה בעבודות פשוטות, אני בעצמי צריכה לעזור להם עם תשלומי חשמל, ארנונה ומים. באמת אין לי כסף לטפל בעצמי. אלה החיים שלי מיום שנולדתי. זה כמו חייל שמגיע ממשפחה ענייה ונפצע במלחמה. עכשיו הוא צריך להתמודד גם עם הטראומה והנכות, וגם עם המצב הכלכלי הראשוני שהיה לו. אבל עכשיו המכשול שבפניו הרבה יותר גדול. מאז ומתמיד היו לי בעיות כלכליות בבית, אבל מאז הפגיעה הרבה יותר קשה לי להתמודד עם החיים. קרה לי משהו מזעזע. לא רציתי שיקרה, אבל קרה – אז לא מגיע לי פיצויים ממי שאחראי?"

פלאשבקים במקלחת 

עד ליל האונס ניהלה מעיין חיי שגרה של נערה טיפוסית. "הייתי בת 18, תלמידה סבבה שאחרי הלימודים מתנדבת בעבודה עם ניצולי שואה, היו לי הרבה חברות. הכל היה רגיל. עבדתי מגיל צעיר, כי הייתי צריכה לעזור כלכלית בבית. אני הייתי קונה לעצמי הכל, כי ההורים לא תמיד יכלו. קניתי לעצמי בגדים לבית הספר, בימי ההולדת לחברות, כשכל אחת הייתה צריכה לשים 150 שקל עבור מתנה – אני הייתי צריכה לעבוד בשביל זה. הייתה לי סוג של עצמאות וגאווה מגיל מאוד צעיר".

ליל האימה שעברה קרע את חייה לגזרים. מי שהכיר אותה לפני האירוע וידע מה שעברה - התרחק ממנה. ומי שהכיר אותה אחרי - לא יודע. מי שהיא ניסתה להגיד לו - נעלם. "אחרי האונס עשיתי הכל כדי שלא יידעו שזו אני. הדבר שהיה לי הכי־הכי חשוב, אז וגם היום, זה שלא יידעו שזאת אני. הייתי צריכה להילחם בכל החזיתות ולהגיד לאנשים 'אני נראית לכם אחת שאנסו אותה?'

"כל הסיפור קרה בין שישי לשבת. ביום ראשון התקיימה מתכונת באנגלית. הייתי חייבת ללכת לבית הספר כדי להראות לכולם שזאת לא אני. שיגידו 'הנה, מעיין באה לעשות מתכונת, כנראה שזאת לא היא, היא נראית בסדר'. הרי יש סטיגמות על בנות שעוברות אונס, שהן מסכנות, שלא יכולות לצאת מהמיטה, הן נעולות בבית.

"אחרי האונס ולפעמים גם עכשיו, אני הולכת ברחוב ומרגישה שכתוב לי על המצח שנאנסתי. לפעמים גרוע מזה, אני מרגישה שכתוב שאני 'הנאנסת מגן העיר'. זו הרגשה נורא קשה. במיוחד בתקופת בית הספר הרגשתי כך. החברות התייחסו אליי שונה. הכל היה שונה. אנשים עד היום זוכרים את המקרה שקרה לפני חמש שנים. היום אני מדברת על זה עם אנשים שלא יודעים שזו אני. אני יושבת עם חברים ומישהו פתאום מזכיר את 'האונס בגן העיר' ואני קופאת במקום".

הכתבה המלאה היום ב"ידיעות אחרונות"