ביקורת סרט: "מכתוב" - כשהגורל לא מצחיק
הסרט של יוצרי "עספור" מנסה לעשות צחוקים, אז הוא מוותר על דמויות מעניינות, משחזר את הדינמיקה בין שני גיבוריו ומדלג על סיטואציות שעלולות להיות מורכבות או מבאסות. כשהוא שואף לעסוק במקביל בנושאים גדולים כמו הורות או אלימות וגאולה, זה פשוט לא עובד
שני גנגסטרים יוצאים לשגרת יום העבודה שלהם בשליחות הבוס. בדרך הם מקשקשים לא מעט על כל מיני שטויות – בעיקר על אוכל. לאחר שכבר ראינו אותם מאיימים ומבצעים מעשה אלימות, מתרחש אירוע מסכן חיים, ליתר דיוק אירוע של מוות ודאי, שממנו הם ניצלים בדרך נס. ההתרחשות הזו מובילה אותם להרהורים על משמעותו של מה שהתרחש ולהחלטה לשנות את מסלול חייהם בדרך שתהווה סוג של כפרה על חיי הפשע שחיו עד כה. התקציר הזה, שמזכיר במידה רבה את אחד הסרטים המפורסמים של הקולנוע ("ספרות זולה", כמובן) הוא סיכום המהלך הפותח את "מכתוב" – סרט שמאחוריו עומדים יוצרי "עספור" גיא עמיר וחנן סביון, ובבימויו של עודד רז.
העלילה ממשיכה לכיוונים אחרים. היא שואפת להיות שילוב בין קומדיית פשע אלימה עם סצנות "אקשן", אלמנטים סנטימנטליים הקשורים לחברות בין שתי הדמויות הראשיות ועיסוק כמעט אובססיבי של הסרט בשאלות על הורות (ובעיקר אבהות). בנוסף, קיים מימד של זיכוך רוחני שמערב אלמנטים מקומיים ירושלמים ומתמקד בעיקרו בכותל המערבי. השילוב של כל אלו הוא אתגר לא פשוט, וקשה לטעות ולחשוב ש"מכתוב" עומד בו.
סטיב (סביון) ו"צ'ומה" (עמיר) הם גובי חובות הכפופים לראש כנופיית פשע ירושלמית בשם קסלסי (איציק כהן – במשחק משעשע). בדינמיקה בין השניים סטיב הוא "המוח" שמדבר במילים גבוהות ומפגין סוג של אנינות טעם, הן בלבוש שלו (חולצת פייר קארדן בצבע תכלת בהיר וז'קט!) והן בבקיאות שלו בכל מיני שמות מפונפנים של מאכלים (או לפחות מה שלדעת היוצרים ייתפס על ידי הקהל שלהם כתחכום פלצני משעשע). צ'ומה, כפי שמוצדק מהכינוי שניתן לו, הוא יותר טיפוס של לאפה. שקט, נאמן, "בחור טוב".
עוד ביקורות קולנוע:
"סוג של רצח": ככה הורגים ספר טוב
"קינגסמן: מעגל הזהב": לא פרודיה על בונד, פנטזיה
"פוקסטרוט" - צעד ענק לקולנוע הישראלי
"מתנקש אמריקאי": הנקמה מוגשת אלימה
בעודם יושבים להפסקת צהריים במסעדה נכנס פנימה המלווה שלהם – עבריין צ'צני בשם קדאייב שאמור לשמור עבורם על מזוודת הכספים שנסחטו. כתם של דם או מיץ רימונים על חולצת הפייר קרדן של סטיב שולחת את השניים לשירותים עם בקבוק סודה. אבל אז, ירושלים או לא, מתרחש פיגוע טרור במסעדה. מטען נפץ מתפוצץ, כל יושבי המסעדה נהרגים. אבל מעז יצא מתוק. וצחוקים. קאדייב הצ'צ'ני מתאדה, למעט עין הזכוכית שלו שעפה למרחקים והופכת להיות ג'ולה שבה ילדים משחקים. כידוע - עין שעפה במערכה הראשונה תהיה בסיס לטוויסט עלילתי מופרך בשלישית.
מסעדה שלמה של אנשים נטבחת, אבל אין תקציב ואין שמץ של רצון להראות משהו מזה (למה לבאס? באנו לעשות צחוקים). סטיב וצ'ומה נזרקים מהדף הפיצוץ בשירותים אך יוצאים כמעט ללא פגע (צ'ומה סובל מחירשות זמנית שתתפוגג ברגע הקבלה של השליחות הדתית שהם יקחו על עצמם – עוד סימן להתערבות אלוהית). הם לוקחים את מאות אלפי השקלים במזוודה, מפילים על הצ'צ'ני המנוח את התיק של גניבת הכסף, וזוכים לחופשה ללא תשלום מקסלסי.
תחילת מהלך השינוי והכפרה היא תוצר של החלטה שרירותית של התסריט ולא משהו שנבנה דרך הנמקה דרמטית או פסיכולוגית. הצמד מחליט להגיע לכותל, להוציא פתקים שבהם יש משאלות, ולהשתמש בכישורי ההפחדה ובכספי הסחיטה הגנובים כדי לסייע למבקשי המשאלות. כך יסייעו לאב מסור לילדיו שאשתו מתרחקת ממנו, לאם רוסייה חד-הורית ויפה (אנסטסיה פיין) שבגלל דלות כלכלית בנה אולי לא יחגוג בר-מצווה (כשכמובן שנמצא שימוש לאותה רוסיה יפה גם בהמשך הסרט) ולאישה בשם ברוריה (עדנה בלליוס) שלא מצליחה להיכנס להריון.
המוטיב החוזר בכל אלו הוא רעיון ההורה – ובעיקר האב הטוב והדואג לעומת זה המתנכר. מתחת לכל אלו יש את הסיפור "האישי" של שני הגיבורים – סטיב ננטש על ידי אביו בילדותו וכעת מתנכר לבנו אבשר, שנולד לליזו (חן אמסלם), בת זוגו לשעבר. צ'ומה לעומתו, מסייע בכסף ובתמיכה רגשית לליזו, ומתפקד כסוג של אב חלופי לאבישר, אך בה בעת מנסה לשמור נגיעה מליזו כדי לא לבגוד בחברותו עם סטיב.
"מכתוב" הוא סקיצה של הסרט שהוא מנסה להיות. יש לו את ההיגיון השמרני ואת הניסיונות הגסים למדי ללחוץ על כפתורי התגובה של קהל היעד. ההומור מוגבל לעומק הדמויות והרעיון הבסיסי של צורת הדיאלוג בין השתיים הראשיות ממצה עצמו מאוד מהר. ממד הגאולה של הדמויות מושתת על שילוב בין קיטש אמוני ועממיות חנפנית, ועל צירופי מקרים תסריטאים שהתואר "מאולץ" יהיה בגדר מחמאה עבורם.
אם לשפוט לפי תגובות הקהל בהקרנה בה הייתי מה שעבד באגף הצחוקים היו בעיקר שתי סצנות שבהן המילה "קוקסינל" נזרקה מצד לצד, ובאגף הרגשי השטיקים של אבישר החמוד והעצוב שמייחל לאביו הנעדר. בתור מי שלא נהנה גם משני אלו, לא מצאתי ערך רב בחוויה שהסרט מציע.
