"תרגיע": לארי דיוויד נופל וקם - וזה מצחיק
שש שנים אחרי העונה האחרונה לארי דיוויד חוזר עם "תרגיע" - ומוצא מייד עוד ועוד סיטואציות להתרסק בהן בחוסר חן האופייני לו. האיש הכי זקן בטלוויזיה מסרב להשתנות גם בעידן של פוליטיקלי קורקט, והרווח כולו שלנו
אחרי שש שנים מחוץ לקופסה - לגרופיז של "תרגיע" היו את כל הסיבות לחשוש. תור הזהב של הטלוויזיה משריץ סדרות בקצב שקשה לעמוד בו, וקומדיות נעות קדימה במהירות כפולה. אף אחד לא מבטיח להם שמה שהיה מדהים לפני שש שנים עדיין יצחיק אותם גם היום. אבל לארי דיוויד הוא האיש שנולד זקן ואף אחד לא ילמד אותו מה זה זמן. ואת Curb Your Enthusiasm שלו הוא החזיר לעונה תשיעית שלשום בארה"ב ואתמול (ג', ב-HOT, סלקום TV וב-yes) בארץ, והבהיר ששום דבר לא השתנה, במובן הטוב של המילה.
ביקורות טלוויזיה נוספות:
אולי הגיע הזמן לסיים את "טרנספרנט"?
הפרק שנאהב לראות: קונאן אוברייאן בישראל
דיוויד נמצא במצב טוב יחסית ליוצרים טלוויזיונים. את הסדרה שלו – שעלתה לראשונה בשנת 2000 והיא הסדרה הכי ארוכה בתולדות HBO – הוא בוחר מתי להוריד, מתי להחזיר ויכול להרשות לעצמו פערים של שנים בין העונות. יש משהו על-זמני בנרקיסיזם, מיזנטרופיות, כפייתיות וחיים בלי פילטרים משום סוג. ואכן דקה אל תוך "תרגיע", כשלארי דיוויד נאבק במקלחת עם מזלף של סבון נוזלי, נדמה שהעונה הקודמת נגמרה הרגע ושאנחנו ממשיכים בדיוק מאותה הנקודה שבה היא הפסיקה (למעט גאפ קטן – ליאון ודיוויד כבר לא בפריז, שאליה ברחו בסוף העונה הקודמת כדי שדיוויד לא ייאלץ לבדר ילדים חולים בניו יורק).
גם בטלוויזיה שכבר מטמיעה בשאננות אנטי גיבורים מעצבנים, סוררים, לא מוסריים ולא פוליטיקלי קורקט, דיוויד הוא עדיין דמות קיצונית – זקן, לבן, נרגן, פריבילגי מכל בחינה. הוא לא קיבל אפילו עשירית קבין של קסם אישי, וכשהוא נופל זה לעיתים רחוקות מראה חינני או מעורר אמפתיה. אבל יש משהו מעורר התפעלות בעקביות שלו – גם בעונה התשיעית הוא עדיין מוצא עוד ועוד סיטואציות להתרסק מהן. נדמה שלסדרה הזאת אין תחתית, ודיוויד של "תרגיע" - בכל זאת איש בן 70 - מסוגל להמשיך וליפול כל עוד תהיה באזור מצלמה.
בפרק הראשון בעונה החדשה דיוויד מסתבך עם האיראנים. מחזמר חדש שהוא כתב – "פתווה" – מביא לברודווי את האייתולה שאוהב לישון עד מאוחר ויש לו פטיש לג'ינג'יות (ממש כמו סדאם חוסיין של "העולם הערב", שאהב לשים את האצבעות על הפתח של הג'קוזי). החגיגה נרצחת כשמתברר שבניגוד לרוב האנשים שמקיפים את לארי (חוץ מסוזי), האייתולה לא מוצא את האדפטציה משעשעת ומוציא על דיוויד פתווה אמיתית.
בעולם מוכוון דעאש פתווה נשמעת קצת אנכרוניסטית, ובמובן הזה "תרגיע" באמת עדיין מתקיימת ביקום של לפני שש שנים. ההומור של דיוויד כבר לא נחשב אמיץ או בוטה אבל הוא עדיין מנוסח היטב, השחקנים מחליקים בקלות חזרה לדמויות שלהם (עם הופעות אורח מצוינות של ג'ימי קימל, קארי ברונשטיין וגיחה קצרצרה של דיוויד וואלס מ"המשרד" האמריקני), והאימפרוביזציה עדיין נותנת עבודה. בתוך המסגרת הזאת דיוויד מצליח להיכנס חזיתית בסוגיות מגדר, חיות מחמד מתות, מילת נשים. בעולם שמתעקש ללכת בין הטיפות לארי דיוויד אומר פאק דה טיפות - ויוצא לגשם בלי מטרייה. בפרפראזה על משהו שמישהו אמר פעם – קומדיה היא טרגדיה שמישהו הצמיד לה פסקול של מוזיקה עליזה.
