רומן ענק: למה כדאי לצלוח את 700 העמודים של "הניקס"?
"הניקס" של נייתן היל מתפקע מיצירתיות והברקות, אבל לא תמיד יודע איפה לעצור. כשהוא נע קדימה ואחורה במסגרת זמן של 40 שנה, הוא נוגע בנושאים כמו ההיסטוריה של המחאה הפוליטית בארה"ב, ההסתבכות בעיראק והשחיתות במערכת המשפט, לצד ההתמכרות לאינטרנט, הציניות בתקשורת והמיתולוגיה הנורדית
שמו של גיבור הרומן, סמואל אנדרסן־אנדרסון, מעורר חשד מיידי שלפנינו דאחקה ספרותית שמשעשעת בעיקר את מי שכתב אותה. בהתחשב בעובדה ש'הניקס' מתמשך על פני 700 עמודים, מדובר באפשרות מטרידה למדי, אך למרבה השמחה רומן הביכורים של נייתן היל - שזכה לשבחים מפליגים כשיצא בארה"ב לפני כשנה, כולל השוואות של מחברו לדיוויד פוסטר וואלאס, תומס פינצ'ון וג'ון אירווינג (שמצידו השווה אותו לדיקנס, במה שהפך למחמאה הספרותית המיוחסת של התקופה) - בהחלט שווה קריאה, אף כי ניתן היה לקצר אותו לפחות בשליש.
מושל מדינת וויאומינג והמועמד לנשיאות שלדון פקר - פוליטיקאי פופוליסט נוסח טראמפ, שמבטיח לסגור את אמריקה בפני מהגרים ולחייב תלמידים לדקלם את עשרת הדברות מדי בוקר - מותקף בזמן טיול בפארק על ידי אישה בגיל העמידה שזורקת לעברו אבני חצץ. האירוע מקבל כותרות ראשיות, כשהתוקפת מתוארת כפעילת שמאל קיצונית, היפית לשעבר שנעצרה בעבר על זנות.
בזמן שאמריקה כולה עוסקת בתקיפת המושל, מקבל סמואל אנדרסן־אנדרסון - מרצה לספרות בקולג' שמטפח התמכרות למשחק מחשב - טלפון מעורך דין שמספר לו כי התוקפת היא אמו פיי, שנטשה אותו כשהיה בן 11, ומבקש ממנו לשמש כעד אופי במשפטה. בהמשך הוא מקבל טלפון נוסף, הפעם מהמו"ל שלו, שמציע לו לכתוב ספר חושפני על האישה שמככבת במהדורות החדשות. זו הצעה שבאמת קשה לסרב לה, כי אם לא יסכים, ייאלץ להחזיר את המקדמה שקיבל עשר שנים קודם לכן על ספר שמעולם לא השלים (פלוס ריבית). סמואל מתחיל לחקור את עברה של פיי וחוזר לתקופת ילדותו בעיירה מאובקת באיווה. הוא נזכר בשלושת החודשים שבהם בילה עם שני אחים תאומים - בריון וילדת פלא כנרת - שקבעו למעשה את מהלך חייו. על הדרך הוא נזכר גם בניקס, ישות קדמונית ממוצא נורווגי, שלובשת צורה אנושית ויש להישמר מפניה.
שני הסיפורים הפרטיים, של סמואל ושל פיי, נמסרים לקורא בתוך בופה של נושאים, רעיונות ודיונים. מה אין כאן? היסטוריה של המחאה הפוליטית בארה"ב, ההסתבכות בעיראק, התמכרות לאינטרנט, מיתולוגיה נורדית, התעללות מינית בילדים, הומוסקסואליות לטנטית, שחיתות במערכת המשפט, הציניות של התקשורת ועוד. הספר נע קדימה ואחורה בזמן על פני תקופה של 40 שנה, עמוס בפיתולים עלילתיים, בתיאורי סיטואציות משעשעים, במשחקי מילים וברפרנסים לתרבות העכשווית. מפגש בין סמואל לסטודנטית שהגישה לו עבודה מועתקת על 'המלט', למשל, הופך לסיפור מוסר מבדר על מצבה של האקדמיה האמריקאית במאה ה־21. ויש גם תיאור מפורט של תוכנית טלוויזיה בכיכובו של מנחה שבולע מול המצלמות כמויות בלתי אפשריות של מזון.
הרומן, שנכתב לאורך עשר שנים, עמוס הברקות יצירתיות שהופכות את הקריאה לחוויה מהנה אבל מותירות תחושה של שובע בלתי נסבל, קצת בדומה לאכלן הטלוויזיה הגרוטסקי. היל מסוגל לנטוש את הדמויות שלו לאורך עשרות עמודים, לטובת קווי עלילה משניים, ואז להיזכר בהן לפתע בלי אזהרה מוקדמת. סיפור המשנה על פאונג' - צעיר שמנסה להיגמל ממשחק מחשב אבל רק שוקע בו עוד ועוד כמעט עד כדי התאיינות - יכול היה להיות נובלה נהדרת של 20 עמודים, אבל הדמות כולה, שהיא הקצנה של היבט אחד בדמותו של הגיבור, אינה חיונית לשדרת העלילה המרכזית ונשארת מנותקת ממנה.
תיאור של הפגנות המחאה האלימות בזמן הוועידה הדמוקרטית בשיקגו ב־1968, והתגובה המשטרתית האגרסיבית להן, מתארך על פני מאות עמודים עד שהוא מאתגר את סבלנותו של הקורא. אין ספק שהיל ערך תחקיר מקיף על הימים ההם, אבל במאמץ לחבר את הפרק הקשה הזה בהיסטוריה האמריקאית לעלילותיהם הפרטיות של הגיבורים, הוא מעניק לאירועים האמיתיים טיפול אסתטי שמנטרל את הריאליזם במקום להפך. קו עלילה אחר, שמוקדש ליחסים סאדו־מזוכיסטיים בין שוטר להיפית רדיקלית, נראה כמו פנטזיה פורנוגרפית של נער מתבגר.
היל מזמן את אלן גינזברג, וולטר קרונקייט והמועמד הדמוקרטי יוברט המפרי להופעות אורח שלא ממש עושות חסד עם הזיכרון ההיסטורי מהם. גינזברג מתואר כבודהיסט אובססיבי שהתגובה היחידה שלו לאלימות שסביב היא דקלום ההברה המדיטטיבית "אוםם" (זה כשהוא לא מענג בחדרו במלון צעיר בעל אבר מין ענק). קרונקייט מאופיין כעיתונאי הנכנע למנהליו בסי־בי־אס שדורשים ממנו להפוך את ההיפים המפגינים לאויבים שמאיימים על אמריקה. והמפרי מנותק ובעיקר צריך ללכת בדחיפות לשירותים.
ובכל זאת, 'הניקס' חושף כישרון ודאי של כותב שבוודאי עוד יוציא ספרים טובים ורזים יותר בעתיד. והוא קודם כל רומן עכשווי מאוד, שיפתה קוראים בני דור המילניום, כאלה שמתלבטים מול עתיד תעסוקתי לא ברור, מפרסמים פוסטים נגד טראמפ ועוקבים אחרי חשבונות האינסטגרם של הקרדשיאניות.
"הניקס", נייתן היל, מאנגלית: אורטל אריכה, כנרת-זמורה־ביתן, 701 עמודים
הביקורת פורסמה במוסף "7 לילות" של "ידיעות אחרונות".
לפנייה לכתב/ת 
