משנאה להכרת תודה: "הילדים מסוריה יהיו השגרירים שלנו"
באישון לילה יוצאת שיירת אמהות מבתיהן בסוריה, עם ילדים חולים על הידיים, וצועדת לגבול. שם ממתינים חיילי צה"ל, שמובילים את כולם למרכזים רפואיים בארץ. למחרת, שוב באמצע הלילה, הם חוזרים הביתה. כך נראית פעילות מנהלת "שכנות טובה"
ברגע הראשון הם יושבים מבוהלים. חוששים להוציא מילה. 23 ילדים חולים, עייפים ורצוצים מלילה ללא שינה, ממפגש באישון לילה עם חיילי צה"ל דרוכי נשק שהעבירו אותם את הגבול. הפחד ניכר בפניהם, אבל תוך כמה דקות הוא מתחלף בצחוק משוחרר. ג'וני חביס, ליצן רפואי, משמיע מוסיקה קופצנית ומזמין אותם לרקוד. "אברה-קדברה!", הוא מעלים בשנייה את אפו האדום. הרופאים, האחיות וחיילי מנהלת "שכנות טובה" מסתובבים מחויכים ומחלקים שוקולדים.
ארבע שעות קודם לכן, ב-3:00 לפנות בוקר, אנחנו מתכנסים צמוד לגבול שמפריד בין ישראל לסוריה כדי להצטרף לפעילות "ביקור רופא" של מנהלת "שכנות טובה". סרן עוז משולם מפלחה"ן נח"ל מדריך את חיילי הכוח המיוחד שמלווה את המבצע: "האיומים מבחינתנו זה מטענים וירי. אנחנו חייבים להיות ערניים. כולם סגורים על הוראות פתיחה באש? מי שמזהה משהו חשוד כמובן לדווח, ואם יש סכנת חיים – ירי על מנת... שיהיה לנו בהצלחה".
מעכשיו, תוך 24 שעות, הניכור יפנה את מקומו להיכרות, והפחד לביטחון ושאריות השנאה המושרשת – בהכרת תודה.
האינטרס הביטחוני
"מנהלת 'שכנות טובה' קמה לפני שנה", מסביר סא"ל א'. "ההבנה שלנו היא שזה משרת גם אינטרס ביטחוני. כשהאזרחים בצד השני מבינים שישראל דואגת להם ומצילה את חיי ילדיהם, יהיה קשה למכור להם שאנחנו האויב שרוצה להשמיד אותם".
מאז הקמתה לפני שנה, יותר מ-3,500 סורים קיבלו טיפול רפואי בישראל וחזרו הביתה. אחת לשבוע עוברות נשים עם ילדיהן לבתי החולים בישראל, וצה"ל מעביר להן בגדים, מזון, מכשור רפואי ותרופות. "בזמן הזה התושבים הבינו שאנחנו לא השטן כמו שלימדו אותם כל השנים", אמר סא"ל א'. "בהמשך הם גם יהיו השגרירים שלנו. אני בטוח שילד שהצלנו את חייו היום יספר על כך גם לילדים שלו".
סא"ל א', נשוי ואב לשלושה, רגיש מאוד למצבם של ילדים צעירים. "אני רואה ילד בן 3, עם מכנסיים קרועים, בלי נעליים. אני רואה מול העיניים את הילדים שלי. מפקד האוגדה מוציא את כרטיס האשראי האישי שלו ואומר לי 'הילדים האלה לא חוזרים לסוריה בלי נעליים ובגדים'. מאז, כל ילד חוזר הביתה עם שקית סיוע ישראלית – קמח, סוכר, שמן, בגדים, טיטולים, תחליפי חלב, ערכת תרופות ביתית כמו אקמול".
7:20 בבוקר. האמהות והילדים באגף המיוחד שהוכשר לכך בתוך בית החולים. ג', רופא סורי שמלווה אותם, מספר שכמעט כל הרופאים שהיו בגזרת דרעה וקוניטרה נמלטו או נהרגו. "אין לנו יותר בתי חולים", הוא אומר, "כולם נפגעו".
ברגעים הראשונים באולם הקבלה הילדים עדיין חוששים. ג'וני חביס, הליצן הרפואי, נכנס לפעולה ומתחיל להשמיע מוסיקה ולהצחיק. תוך דקות הקרח נמס, והילדים מתחילים לחייך.
נור (שם בדוי, כמו כל השמות הסוריים בכתבה), ילדה בת 10, הגיעה לכאן לביקור חוזר. היא צפויה לעבור צנתור לאחר שבביקור קודם היא אובחנה כסובלת ממום בלב. לצדה אמאל, בת 3, עיוורת מלידה. "היא מאוד אוהבת לשיר ולרקוד", מדווחת אמא שלה, בת 25. "בפעם הראשונה הגענו בלילה, ראינו חיילים עם נשק, זה מפחיד. אבל מרגע שהגענו לבית החולים וראיתי את קבלת הפנים – נרגעתי".
להישאר ללילה
ילדה בת 9 בג'ינס עם פייטים נוצצים וסיכת פרח סגול בשיערה אוכלת עוד שוקולד. לג'מילה בת ה-9 כואבת הרגל. יש לה חמישה אחים ושלוש אחיות. "זה מעייף", היא אומרת, "אבל כיף. הכי אהבתי את הליצן".
מה את יודעת על ישראל?
"בהתחלה פחדתי מהחיילים. זה היה מפחיד מאוד לעבור בחושך ולראות את החיילים עם הנשק עומדים מולנו". באשיר, בן 8, נראה מבסוט. "אני בכלל לא פחדתי מהחיילים", הוא מצטרף.
באחד מחדרי הבדיקות יושב ד"ר מיכאל הררי מול אם רצוצה ומודאגת. על ברכיה מונח ראשה המנומנם של ילדה קטנטנה עם תלתלים בצבע דבש. שמה יסמין, והיא סובלת מהתקפים חוזרים ונשנים של קוצר נשימה. "ייתכן מאוד שיש הסבר אחד לכל הבעיות, אבל ייתכן שיש גורמים שונים", מסביר לה ד"ר הררי. "כדי למצוא את הסיבה אנחנו צריכים לעשות צילום רנטגן, אולטרסאונד לכבד, בדיקות דם. הדרך הכי פשוטה היא לעשות את כל הבדיקות תוך כדי אשפוז. אני ממליץ שלא תחזרו הערב לסוריה".
בעיניה של האם נקוות דמעות. "אני מבין את הקושי", אומר לה ד"ר הררי. "יש לך עוד 11 ילדים בבית אבל חשוב שתישארו. אני לא יודע כמה זמן זה ייקח ואפילו לא יכול להבטיח שנמצא את הגורם. אבל אם נמצא, נוכל לטפל".
האם מרימה את הילדה על ידיה, וזו מתעוררת בבהלה ונאחזת בה. "פחדתי להגיע לכאן", היא מודה. "אני ערבייה. ישראל זו מדינה אחרת. מדברים כאן בשפה זרה. כשאמרו שיגיע גם מישהו שילווה ויתרגם זה הקל עליי".
10:00 בבוקר. ד"ר משה דותן מקבל אמא עם שתי בנות קטנטנות, בת שנתיים ובת שלושה חודשים, שתיהן סובלות ממחלת לב. הקטנה בוכה, קר לה. הוא מניח את הסטטוסקופ על לבה, ומרים אותה בזרועותיו.
הילדים נשארים לבדיקות, קבלת טיפול רפואי ותרופות. באישון לילה מחזירים אותם הכוחות אל מעבר לגבול. ארבעה ילדים נשארו לאשפוז, ובהם גם יסמין שעברה עוד באותו היום הליך ניקוז מוגלה מריאותיה, תחת הרדמה מלאה. היא אושפזה במחלקה לטיפול נמרץ ילדים ולמחרת הועברה למחלקת הילדים. עד לימים האחרונים של ספטמבר היא עוד התרוצצה במחלקה. לאחר מכן הועברה לבית החולים רמב"ם שם נותחה.
ד"ר זרקא סלמאן, מנהל המרכז הרפואי "זיו", גאה מאוד בפרויקט שמתנהל בבית החולים שלו. "אתם עדים למשהו מיוחד ביותר שעושה מדינת ישראל עבור העם הסורי", הוא אומר. "רק בבית החולים זיו טיפלנו ביותר מאלף חולים, חלקם במצב מסכן חיים שהצריך טיפול מיידי. הם זוכים כאן לטיפול מקצועי מכל הלב".
לפנייה לכתב/ת 
