הכל בראש
מחקרים וניתוחי מוחות הראו ש-99 אחוזים משחקני הפוטבול סובלים מפגיעה מוחית כתוצאה מחבלות ראש. הדיון סביב הקשר שבין נגיחות בכדורגל לנזקים בריאותיים מציב בפני מקבלי ההחלטות בפיפ"א אתגר יוצא דופן, שעשוי לשנות את פני הענף
קווין דויל הוא שחקן אירי קשוח, כמיטב המסורת של הכדורגל הבריטי. החלוץ בן ה-34 שיחק שנים בנבחרת, כיכב בעלייה של רדינג לפרמייר-ליג ב-2006 ואת שלוש העונות האחרונות העביר בקולורדו ראפידס ב-MLS.
ואולי זו הסיבה ששם החליט לסיים את הקריירה שלו, בארה"ב שבימים אלה שמה דגש גדול יותר מאשר כל מקום אחר בעולם על הסכנות הבריאותיות שבמשחק הכדורגל.
דויל תמיד היה ידוע כנוגח מעולה, והחליט לפרוש בעצת רופאו לאחר שסבל מכאבי ראש קבועים. בהודעתו הוא מסר: "השנה התבהרו לי יותר הבעיות שבנגיחה. סבלתי העונה משני זעזועי מוח, ומרבים אחרים לאורך השנים. הפסקתי לשחק כדי להימנע מהפיכת התסמינים לחמורים וקבועים יותר".
דויל הוא פורץ דרך בהקשר הזה. ייתכן ששחקנים ושחקניות נוספים בחרו בצעד הזה לאחרונה, אבל דויל הוא המוכר ביותר, שחקן פרמייר-ליג בינלאומי מוכח שאוהדים בכל העולם הכירו, ואפילו הופיע ביורו 2012. אולי המקרה שלו יפתח עכשיו תיבת פנדורה שבפיפ"א מבועתים לגלות מה יש בתוכה.
הזכרנו בעבר את הנושא בקצרה כאשר התייחסנו לסערה המתחוללת בפוטבול בימים אלה, לאור מחקרים וניתוחי מוחות של שחקני עבר שהוכיחו ש-99 אחוזים מהם סובלים מפגיעה מוחית כתוצאה מחבלות הראש החוזרות ונשנות במהלך המשחק. הם נוטים לדמנציה, לדיכאון, האישיות שלהם משתנה. אבל המקרה של דויל מחייב התייחסות עמוקה יותר לדרך שבה המחקר על הפוטבול זולג לכדורגל ויוצר דאגה.
"התסמינים הפכו גרועים יותר"
כזכור, בארה"ב החליטו כבר לפני שנתיים למנוע נגיחות באימונים ובמשחקים של ילדים מתחת לגיל 10, ולהגביל את מספרן עבור גילי 13-11. ההחלטה הגיעה כתוצאה ממאבק של הורים ושחקנים שחששו מהנושא, במהלכו התברר כי שליש מזעזועי המוח בכדורגל בגילים הצעירים נובעים מנגיחות. אחת הפעילות המובילות הייתה סינדי פארלו-קון, הקשרית שזכתה עם ארה"ב במונדיאל 1999 ופרשה בגיל 28.
זה קרה כבר ב-2006, לפני שהמודעות לחומרת זעזועי המוח בענפים הללו הפכה לדיון ציבורי. בגובה 1.80 מ', פארלו-קון תמיד הייתה אחת השחקניות הגבוהות במגרש ונגחה כמויות עצומות של כדורים. ב־2001, אחרי התנגשות ראשים עם חברה לקבוצה, היא חזרה לנגוח והרגישה לפתע עקצוץ באצבעות – סימן לזעזוע מוח. במהלך שלא יקרה היום לאור החוקים המוקפדים בנושא, הרופאים אישרו לה לעלות למחצית השנייה.
פארלו-קון סיפרה כי המקרה חזר לעצמו, ואיתו ההחמרה: "התסמינים הפכו גרועים יותר. הם השפיעו על חיי היום-יום ועל האימונים. הם השפיעו על הביצועים שלי". למרות שמיהרה לפרוש, פארלו-קון סובלת עד היום מתשישות ומכאבי ראש, לצד בעיות ראייה ושיווי משקל.
אומנם הכדורים אינם כבדים כבעבר, אך הם קלים ומהירים יותר, מה שגורם לשחקנים לנגוח בעוצמה רבה שיוצרת פגיעת ראש דומה להיתקלויות המסוכנות והמדוברות בפוטבול. פרופ' מייקל ליפטון, מומחה למדעי ההתנהגות שחקר את הנושא, טוען כי לעיתם נוטים לא להתייחס לפגיעות הקטנות והתכופות האלה, אך הן עדיין מהוות סכנה ממשית למוח בדומה לפגיעות בולטות ואלימות יותר.
המחקרים מתחילים לצוץ, ובירחון "ניורולוגיה" פורסם אחד שטוען כי שחקנים שנוגחים בממוצע 125 פעמים בשבועיים חשופים פי שלושה לסיכון שיסבלו מזעזוע מוח מאשר אלו שנגחו פחות מארבע פעמים. והבעיה אינה, כאמור, זעזוע מוח בודד, אלא סדרה שלהם לאורך הקריירה שיוצרת פגיעה במוח, ושחקנים מקצוענים עושים זאת על בסיס קבוע.
ארה"ב כבר לא לבד בסוגייה הזו. עיתון ה"טלגרף" פתח בקמפיין לחקר הנושא, בעקבות סיפורו של ג'ף אסטל, והצליח לשכנע את ההתאחדות האנגלית ליזום מחקר שיבדוק את הקשר בין כדורגל לדמנציה. אסטל, שחקן נבחרת אנגליה לשעבר, מת ב-2002 בגיל 59 אחרי שסבל מ-CTE, אותה מחלת מוח שהתגלתה בניתוחים של שחקני הפוטבול שתרמו את גופם למדע. חוקר מקרה המוות של אסטל קבע כי המחלה נגרמה מהנגיחות במהלך הקריירה שלו.
רצוי לציין שהוא שיחק בתקופה בה הכדורים היו עשויים מעור והפכו לכבדים וקשים כשנרטבו. ג'ורג' כהן, המגן הימני של נבחרת אנגליה בזכייה במונדיאל 1966, סיפר פעם: "לפעמים זה היה כמו לנגוח
בכדורי תותח". העמותה שהקימה משפחתו של אסטל דיווחה כי 300 משפחות של שחקני עבר שחלו באלצהיימר כבר פנו אליה. בזכות המודעות הגוברת, יותר משפחות הסכימו לתרום את מוח יקיריהן לנתיחה, וייתכן שהכדורגל יעמוד בפני רעידת אדמה – ממש כפי שקרה בפוטבול לאחר שהצטברה כמות נתיחות שהצביעה בבירור על קשר בין הספורט לפגיעות המוח.
יצרנו לאורך הכתבה קורולציה בין כדורגל לפוטבול, אבל ההבדל משמעותי. בפוטבול כבר מנסים לשנות – קסדות סופגות זעזועים, עונשים על עבירות חמורות שנועדו להגן על השחקנים מפגיעות קשות, פרוטוקול רפואי קפדני שמונע משחקן שנפגע בראשו לחזור לשחק עד החלמה מלאה. אבל מהי החלופה בכדורגל? האם ניתן לדמיין – או לקיים – כדורגל ללא נגיחות?
ברור לחלוטין שלא מדובר באופציה ריאלית. הנגיחות הן חלק אינטגרלי מהמשחק, מרכיבות את הבסיס שלו. אבל זו שאלה שנראה שפיפ"א תהיה חייבת להתמודד איתה בעתיד, הקרוב או הרחוק. ממצאים מדאיגים מארה"ב ומאנגליה, לצד גל פרישות של שחקנים, יציבו את הסוגייה בפני מקבלי ההחלטות. ומה נקבל אז? כדורים שונים? הגבלת נגיחות לשחקן? יכול להיות שפיפ"א שונאת השינויים תתעלם. ויכול להיות שבארה"ב התחילו במהלך שיסתיים בשינוי פני הענף.
לפנייה לכתב/ת 
