חסרי הגנה
יש אזור אחד במגרש בו קשה לבוא בטענות דווקא לאלישע לוי – ההגנה של נבחרת ישראל. הגענו למצב בו כמעט כל אוהד, לא משנה של איזו קבוצה, לא מרוצה מספיק ממרכז ההגנה שלו. אורי קופר עם זווית נוספת על הקמפיין הכושל, רגע לפני המשחק מול ספרד (ב', 21:45)
אלישע לוי ספג, ויספוג, אש ללא הפסקה, וכל חץ לכיוונו הוא במקום. הנושא העיקרי, כמו תמיד, הוא בחירת השחקנים, אבל יש אזור אחד במגרש בו קשה לבוא בטענות דווקא למאמן בנושא הזה – ההגנה. כלומר, אפשר לבוא בטענות בכל הקשור ל"אימון" ההגנה, לתיאום, אבל לא לבחירת השחקנים. למה? כי אין ממה לבחור, וזה הרבה יותר חמור מכל החלטה נקודתית.
עכשיו, בסוף הקמפיין של נבחרת ישראל ורגע לפני ספרד הערב (ב', 21:45), יחזרו לדבר על העתיד הרחוק מלהיות ורוד, אבל בכל הקשור לשחקני הגנה בישראל נכון להיום אין ממש עתיד כזה. הכדורגל הישראלי, וכפועל ישיר גם נבחרת ישראל, בבעיית הגנה, במצוקת בלמים. בעוד בעמדות אחרות יש שחקנים שאפשר להסתכל איתם מעט קדימה, החלק האחורי דליל, חשוף, ללא תקווה ממשית.
טל בן חיים בכושר נפלא, אבל בתחילת קמפיין המוקדמות הבא, מארס 2019, בדיוק יחגוג יומולדת 37. איתן טיבי בירידה. רמי גרשון, שבעבר האמנו שיתקדם לליגה טובה יותר, הלך אחורה וחזר מבלגיה לישראל. בלמים נוספים שזומנו לאחרונה לא מהווים תחליף ראוי – עומר דנינו לא התקדם מספיק ובמכבי פ"ת הביאו זרים לתפקיד שלו. חאתם אלחמיד עדיין לא הוכיח שהוא בלם ברמה. בעצם, החל מהקיץ האחרון, ואחרי שנים רבות, אין אף לגיונר בלם. אין יורש.
סוף משחקי המוקדמות, ורגע לפני ספרד, משחק בו החלק האחורי יהיה העסוק ביותר, הוא זמן מצוין להציף את הבעיה שאין לה פתרון קסם. בקמפיין שמסתיים עכשיו, עוד לפני שמוסיפים את כמות הכדורים שיעברו את אריאל הרוש הערב, ספגה ישראל 1.6 שערים בממוצע למשחק, הכמות הגדולה ביותר מאז קמפיין החזרה לאירופה בתחילת שנות ה-90, אז הנבחרת ספגה רביעיות וחמישיות מצרפת, אוסטריה ושוודיה. 24 שנה לא הייתה הגנה כה מחוררת.
האיכות הירודה מתחילה, כמובן, מהקבוצות. בכירות הכדורגל הישראלי כמו מכבי ת"א ובאר שבע פתחו עונה עם חורים מסביב לשוער. בית"ר ירושלים לא יכולה לעשות קפיצה, קודם כל בגלל כמות הספיגות שלה. למעט בני יהודה, לכל הקבוצות בליגה יש לפחות בלם זר אחד, לחלק שניים. זו העמדה עם מספר הזרים הגדול ביותר בליגה.
יש פה ביצה ותרנגולת. אין ישראלים טובים אז מביאים שחקנים זרים ואז ישראלים אחרים לא יכולים להתקדם. עכשיו, ברור שאפשר לומר זאת על כל עמדה במגרש, אבל שחקני הגנה, בניגוד לאחרים, לא עולים כמעט מהספסל. מי שלא פותח לא משחק, כך שיש פחות שחקנים שמקבלים דקות.
וכך הגענו למצב בו כמעט כל אוהד, לא משנה של איזו קבוצה, לא מרוצה מספיק ממרכז ההגנה שלו. שחקנים כמו טל כחילה או מיקי סירושטיין או איעד חבשי, עם כל הכבוד להם ולאחרים, נחשבים לדרג השני של הבלמים בארץ, אבל בעבר לא היו מקבלים מקום בהרכב של קבוצה סבירה.
הסיפור, כמו תמיד, מתחיל מלמטה, בעבודה עם שחקנים צעירים. כמו שלכל קבוצה יש מאמן שוערים, ובהמשך נכנסו גם מאמני התקפה, היום במקומות מובילים בעולם יש מאמנים ייעודיים שתפקידם להכשיר שחקני הגנה. כיוון שבארץ זה לא קורה, פשוט לוקחים שחקנים ש"סומכים" על המהירות שלהם, היחסית כמובן, כאילו שזו מספיקה. תרגול יסודות כמו קריאת משחק – עניין קריטי לשחקן הגנה – חיפוי, הנעת כדור (כמה בלמים פה יודעים להוציא התקפה?) או עבודה מנטלית על ריכוז לא נעשים בדרך בה מתפתח המשחק.
בטווח הקצר אפשר, וצריך, לנסות פתרונות יצירתיים (דבר שאלישע לא עשה כלל) - למשל הצבת ניר ביטון כבלם, תפקיד שהוא משחק בו העונה לא מעט בסלטיק, ובהצלחה. בטווח הארוך מדובר בעוד עניין שבהתאחדות חייבים לתת עליו את הדעת, כמו על אינספור נושאים אחרים. חבל שאין במדינה אפילו בן אדם אחד שבאמת מאמין שזה יקרה.
לפנייה לכתב/ת 
