פרק ראשון מספרו האחרון של אפלפלד, "תימהון"
אירנה בורחת מהכפר שבו גדלה ומבעלה האלים לאחר שהיא עדה לרצח של ארבעה יהודים. בעודה נודדת בין כפרים היא מגלה שהזוועה נמצאת בכל מקום ושזכרון הרצח לא רודף רק אותה. פרק ראשון מהספר האחרון שהוציא אהרן אפלפלד
כשהתעוררה אירנָה משנתה כבר היתה השעה שמונה. אורות מלאים ניגרו על החלון ובחדר עמדה דממה בלתי נעימה, כמו נעזב הבית מיושביו. השכם בבוקר חדרה אל שנתה קימתו החפוזה של בעלה. למזלה לא העיר אותה הפעם. הוא יצא מן הבית בטריקת דלת והשאיר בפנים את זיעת גופו ורוגז עצור. אירנה העבירה את השמיכה מעל ראשה וצללה אל תוך תרדמה עכורה.
משהקיצה רווח לה. המראות הדלוחים שתססו כבדים בשנתה שקעו ונמחו מזיכרונה. ראשה היה ריק. היא קמה מן המיטה ומיששה את רגליה הרדומות. מיד התלבשה ויצאה להכין לעצמה כוס קפה. בבית זה נולדה ומכאן יצאה לבית הספר. בתום שש שנות לימוד עבדה בחנותם של היהודים, הסמוכה לביתם. ממפתן זה יצאה לפני שמונה שנים לכנסייה להינשא.
כשנישאה עוד היו הוריה בחיים. הם האריכו ימים והתבוססו בשיבתם המבולבלת. בחודשים האחרונים של חייהם היו סבוכים בהזיותיהם והציקו לה. תכופות היו מזכירים לה כי את הבית ואת האדמה סביבו תירש היא, ולא אחיה. אחיה הבוגר מת בשכרותו לפני שנים. מותם הותיר בלבה חלל שהלך והתמלא בחרדות ובהנאות קטנות. לימים חיפשה מסילה אל חייהם שכָּשלו. ביקשה לראותם צעירים, אך דבר לא הועיל. היעלמותם היתה גמורה. אפילו החפצים הרבים, הגדולים והמוצקים, שבהם השתמשו במשך שנים, אפילו הם לא העלו בראשה מראה שהתגעגעה אליו. בסיוטי הלילה ראתה אותם בדיוק כמו בחייהם: מלאים, חשדנים וממורמרים.
לאחר מותם נדמה היה לה כי חייה עם בעלה יהיו מאושרים. היא עבדה בבוסתן ובערוגות הירק. היא אהבה את השקט של הצמחים והיתה יושבת שעות על הארץ ומקשיבה להם. לפרקים היו תמונות מן הכנסייה באות וניצבות מולה, וכמו בילדותה חשה שגם היא משתרכת עם העניים של המשיח, עושה את דרכה לירושלים.
בסוף הקיץ היתה מעמיסה על העגלה ארגזים עם פירות וירקות ויוצאת העירה. היציאה החפוזה והחזרה האיטית היו משככות את חרדותיה, ובתום העונה היתה יושבת בגזוזטרה ומתבוננת בתנועתם של העצים ובמעופן של הציפורים.
אך האושר, או ככל שנקרא לו, לא האריך ימים. בזה אחר זה באו האסונות, שיטפונות גרפו את הטראסות ועקרו את הבוסתן ממקומו. ולא די בזה, שתי הפרות, שתי הכנועות, חלו ומתו בלילה אחד. כמו הסכימו ביניהן בסתר להסתלק יחד מן העולם. כשפתחה בבוקר את הרפת וגילתה את שכיבתן הדמומה חטפה קרש והלמה בהן. משלא קמו הטיחה לעומתן: "לא אניח לכן למות, מנוולות."
בערב סיפרה לבעלה על האסון. תגובתו היתה קרה וקצרה, "ממילא עמדו למות," והוא יצא לקבור אותן מאחורי הרפת. לאחר הקבורה הגישה לו אירנה את ארוחת הערב וישבה מולו. הוא כילה את הארוחה בחופזה וביקש תוספת. היא התמהמהָה מעט והוא זירז אותה בהמהומים, כדרך שמזרזים בהמה עצלה. כבר שמונה שנים מאז נישאה לו. עתה דומה היה לבעל אחוזה שירד מנכסיו ושוב אין לו עניין לא באשתו ולא באחוזתו, אלא בחומו של המרק שמגישים לו, ואם אין המרק חם דיו הוא שופך אותו באין אומר אל העביט.
"איך היה בעבודה?" התעשתה ושאלה.
״למה את שואלת?״ אמר בלא להרים את ראשו.
אירנה ידעה. עוד מעט ילבש את כתונת הלילה, יערֶה כוסית אל גרונו ויאמר, "אישה, צריכים ללכת למיטה."
פעם היה איזה טעם בגמגומו. עתה מעוררות בה תנועותיו, אפילו המתונות — חרדה.
"יש לי כאב ראש," ביקשה לקדם את הרעה.
"תמיד יש לך כאבי ראש."
"מה לעשות?" חשפה את חולשתה.
"אל תחשבי על זה."
"אניח רגע מטלית רטובה על המצח," ביקשה לעכב את ההוצאה לפועל.
רוצים לקרוא את "תימהון" בגירסה הדיגיטלית? הורידו את האפליקציה לאייפון, לאייפד
ולאנדרואיד
.
היו אלה תחנוני שווא. ברגע שלבש את הכותונת שוב לא היה מנוס ממנו. ובכל זאת הוסיפה ואמרה, "אין לנו פרות. הלכו להן."
"את מדברת עליהן כאילו למדו איתך בבית הספר."
"שבע שנים חלבתי אותן."
"אז מה?" פקעה סבלנותו.
בשעתו היה זה אחרת. היו יוצאים לטייל לאורך הנהר, נוסעים לפרקים לבירה. הוא לימד אותה לשתות ולא פעם היו משתכרים יחד ואז היה משמיע מילים שהיו ערבות לאוזניה. האושר המועט הזה פג חיש מהר. עתה הוא חוזר מעבודתו יהיר ומרוגז, זולל את הצלי ומבקש תוספת. המילים כמו נאלמו בפיו. עתה אינו משמיע אלא המהומים. היא קולטת את המהומיו ומיד אוחזים בה כאבי ראש חזקים.
בשעתו היתה מתחננת על גופה. עתה היא יודעת — דבר לא יועיל. הוא ישליך את המטלית מעל מצחה ובו במקום, לרוב על הספה הרחבה, יעשה בה את זממו.
קשות מאלו התנפלויות הבוקר. לפני שהוא יוצא לעבודתו הוא מסיר מעליה את כותנתה ובלא לשאול דבר מפיל עצמו עליה. גופה מתכווץ מכאב, אך הוא אינו נרתע, נוזף בה על שאינה נשמעת לרצונו.
"למה לא תחוס על אשתך?" היא מעיזה לפרקים לדבר אליו.
"מה," פער את פיו.
"כאבי הראש יורידו אותי שאולה."
לשמע המילים האחרונות פתח את פיו. ההמהומים הפכו למיני מילים ונשפכו עליה כמתוך לוע רותח. הוא דיבר על חייו שלו, העבודה מאז ילדותו, ועל כל הטובות שהשפיע עליה, ועתה מה הוא מבקש — משגל פשוט. אפילו הכלבים משגלים. אירנה נדהמה. פניו נארכו ונדמו לפני אביה, שעה שביקש להטיל מרותו על הבית. לרגע עמדה לכרוע על ברכיה ולבקש מחילה, אך הוא לא הרפה, כמו לא דיבר, אלא הלם בגרזן על בול עץ סרבן.
כשקמה וניגשה לתנור זכרה בבהירות רבה את מראה הפרות המתות, והרחמים שהיו כבושים בה ימים אחדים הציפו את נפשה. עכשיו הן בבור ואני כאן, אמרה ולא ידעה מה היא סחה. אחר כך התעשתה, הכינה לעצמה כוס קפה וישבה ליד השולחן. אורות הבוקר פשטו על פני המטבח ועל פינת האוכל. בחדר השינה עוד שררו הזיעה והאפלה. במפתיע באו ושטפו אותה זיכרונות רחוקים. בעודה ילדה היתה אמה לוקחת אותה אל הכנסייה. הן היו חוצות את השדות הירוקים, חולפות על פני טחנת הקמח ומתעכבות בבית המרזח.
אין זה נהוג ללגום כוסית לפני התפילה. אך האם היתה מרשה לעצמה סטייה פעוטה זו כדי לחמם את הלב. סטייה זאת היתה הסוד ביניהן. בתום התפילה היו מתנהלות לאט בשבילים המפותלים. האם היתה מספרת לה זוטות מילדותה, ופעם גילתה לה כי לפני שנישאה לאביה מאורסת היתה לצעיר יפה תואר אשר נסחף בנהר וטבע. ימים רבים התאבלה עליו ולבסוף, בלחץ הוריה, נישאה לאביה. הגילוי הזה הותיר בה רושם רב.
עברו שנים — האם השתנתה, הסתגרה. פניה כוסו אודם זר והיא חדלה לדבר. אל הכנסייה היתה הולכת לבד, כמו ביקשה להתרחק מכולם. בשובה היו עיניה דלוקות מן הכוסיות הרבות שגמעה. היתה עומדת ומחרפת את השכנים שהתעשרו ואת בני הדודים שפסקו לבקר אותם. כך הלכה והזקינה. האב גם הוא לא שבע נחת בשארית חייו, אך הוא לא התלונן: את זעמו היה מכלה בבהמות.
כוס הקפה השלישית, החריפה, מָשתה את אירנה מתוך זיכרונותיה והיא שמחה שהשמים בהירים, השקט נעים והיא אינה חייבת עכשיו לצאת לעבודה. מאז גרפו השיטפונות את הטראסות לא שבה לעבד את האדמה. תחילה עזרה לשַׁמָּשׁ בבית הספר בשטיפת הרצפות ובניקוי החצר, ומאז פטירתו היא ממלאה את מקומו. הילדים אינם מתנכלים לה ורוב שעות היום היא עסוקה בחצר. אלמלא הארוחה שהיא חייבת להכין לאנטון היתה נשארת יותר.
עכשיו תם גם טורח זה. חופשת הקיץ הגיעה. בית הספר נעול ובחצרו המוצלת אין רחש. הילדים שוחים בנהר והמולתם העליזה נשמעת בכל הכפר. אלמלא אנטון, אלמלא הכבלים שהטיל על רגליה וידיה, היתה יוצאת לבקר את דודה יַנקָה המתגוררת הרחק בהרים. בהיותה ילדה קטנה היתה אמה לוקחת אותה אליה: אישה גבוהה, זקופה, סגפנית, שעל ביתה הבודד היה היער מטיל את צלליו. היא לא נישאה וחייה בהרים הרחוקים, הרחק מבני אדם והמולתם, נחשבו לבלתי מובנים והיו בפי הבריות לשנינה. אירנה אהבה את הליכותיה השקטות, את הבית והחצר שנמשכו אל תוך היער.
"למה אינך מתחתנת?" שאלה אותה אירנה בתמימותה.
"אני לא יודעת," השיבה בלא רוגז.
"ולא קשה לחיות לבד?"
"לא."
בתום הלימודים, והיא בת שתים־עשרה, חדלה האם לקחת אותה אל דודה ינקה. בבית מיעטו לדבר עליה וזכרה הלך ונמחה. ורק כשאירנה נישאה, נכון יותר, כשנתיים אחר נישואיה, כמו קמו בה הגעגועים אליה. פעמים אחדות ביקשה לנסוע אליה, אך אנטון לא הרשה לה.
אירנה קמה ממקומה וניגשה לארון. הקימה הזו, שלא היתה בה שום כוונה מפורשת, העירה בה את הכמיהה הכמוסה שקיננה בה ימים רבים: לברוח, לברוח. עתה לבשה כמיהה זו כיוון: הדודה ינקה. איש לא ימצא אותי ביער, ואם ימצאו — אקפוץ אל הנהר. המחשבה כי הנהר יחביא אותה בין גליו היתה אחת ממחשבות הסתר הנעימות שהיא טיפחה בלבה.
בילדותה אהבה לשחות במקומות האפלוליים של הנהר, להסתתר בסבכים, לשבת שעות ולעקוב אחר היצורים הזעירים, המטפסים על הגבעולים. פעם התיידדה עם גור שועלים. הגור נתן בה אמון, התקרב אליה ונגע בכפות רגליה. הזכר הרחוק והעמום הזה שימח אותה והיא פתחה את הארון, הוציאה את מעיל החורף, אך מיד החזירה אותו למקומו.
"תימהון", אהרן אפלפלד, כנרת זמורה-ביתן, 145 עמודים
רוצים לקרוא את ההמשך? היכנסו לכאן .
לפנייה לכתב/ת 
