כשדורון נשר היה המדריך הרוחני לנוער: בחזרה ל"שיישאר בינינו"
מפינות שאיפשרו לילדים להתרגז על ההורים והמורים ועד שירים שכתבו בעצמם - "שיישאר בינינו" התבססה על תכנים של הקהל הצעיר שלה. את הרוגע והדיבור בגובה העיניים סיפק המנחה דורון נשר, אבל התסריט נוצר באמצעות מכתבים שנשלחו לכתובת שעד היום יודע לדקלם כל מי שגדל בשנות ה-80. בחזרה למוזיקה, למערכונים וגם לטרגדיה שליוותה את תוכנית הילדים
באמצע שנות ה-80 הדואר היה החבר הכי טוב של הטלוויזיה. רייטינג אף אחד לא ספר, על קבוצות מיקוד שיקבעו אם תוכנית מתאימה לטעם הצופים אף אחד לא חלם, כנ"ל סקרים טלפוניים. זו ללא ספק הייתה שעתם היפה של המכתבים, הגלויות, הדירוגים, והרבה מהם הציפו את תוכניות הילדים בטלוויזיה הישראלית.
עוד בשידור חוזר:
בלי סלבס! כך צמחה "עניין של זמן"
ד"ר טלוויזיה: ההיסטוריה של פרייז'ר
"מ.ק. 22": הג'ובניקים שנתנו כאפות לכולם
צלילה רוז הייתה אז מפיקה ותיקה, שברזומה שלה נחה בין היתר התוכנית הפופולרית "ריצ'רץ'", ילדים שמציגים קטעים שכתבו להם תסריטאים מבוגרים. אבל במערכת נערמו מעטפות שהכילו חומרים שכתבו ילדים ושלחו לטלוויזיה – שירים, מערכונים, וידויים, בקשות – ובשלב מסוים היא החלה לתהות אם לא הגיע הזמן להחליף את היוצרות. כך נהגתה "שיישאר בינינו", תוכנית שבה מבוגרים מציגים את החומרים שמספקים להם נציגי הדור הבא. הרבה תוכניות ילדים זרמו מאז בנהר הטלוויזיה, אבל עד היום אם תעירו ילד אייטיז באמצע הלילה, אני מוכנה לשים כסף שהוא ידע לזמרר את הכתובת של "שיישאר בינינו" בעל פה, כולל המיקוד.
בתור התחלה ישבה תחקירנית נמרצת, עברה על כל המכתבים שהגיעו ושלתה מהם את המיטב. מתוך כל היצירה הזאת התהווה הנושא של כל תוכנית. במהלך ארבע שנותיה דילגה "שיישאר בינינו" דרך נושאים כמו פופ, איך להתקיים על אי בודד, נודניקים, ביקורת עצמית, שעמום, וגם דרך נושאים נועזים יותר כמו איך נולדים ילדים ולהחליף הורים. "הנושא היה עמוד השדרה של התוכנית אבל לא במוצהר. כי ברגע שמצהירים על נושא זה הופך לדידקטי ואנחנו סמכנו על האינטליגנציה של הילדים. נתנו להם הרבה יותר קרדיט ממה שנהגו לתת להם אז, וידענו שאם מאכילים אותם בכפית או מסתכלים עליהם מלמעלה זה משעמם, ואם זה משעמם הם מסתלקים", אומרת רוז.
גם ממרחק של 30 שנה אפשר לראות ש"שיישאר בינינו" לא עשתה לעצמה חיים קלים. אפילו היום היא בולטת בביטחון ובהעזה שבו היא ניגשה לנושאים מורכבים, ולא פעם הייתה מאתגרת את הדור הבוגר לא פחות ואולי יותר מאשר את הצופים הצעירים שלה. "התוכנית בנושא 'להחליף הורים' הייתה נועזת יחסית, ההודאה שיש ילדים שהיו רוצים להחליף את ההורים שלהם היא מחשבה שאפילו להורים לא קל לעכל".
החופש היצירתי של אותה התקופה לא אילץ היצמדות לפורמט אלא להיפך, איפשר התפזרות מבוקרת בתוך התוכנית. מה שעבד כל כך טוב ב"זהו זה" קרה גם ב"שיישאר בינינו", שהייתה מקבץ של פינות, מערכונים וכתבות שטח. הצופים שלה זרמו איתה בין פינה שבחנה קשרים בין הורים וילדים לפינת המדע של יקיר אביב, שביצע ניסויים מדעיים וחתם אותם בקריאה הפראית ב"איפה מחיאות הכפיים שלכם?".
ככה למשל הם הבינו שילדים רוצים להרגיש שהם בסדר גם כשהם מבקרים בצד הפחות נעים של הסקאלה הרגשית. מתוך זה נולדה פינה בשם "זה מעצבן אותי" שבה יכלו הילדים "לסגור חשבונות עם הורים, אחים, אחיות ומורים", ועוד פינה שבה אנשים מפורסמים הגיעו לאולפן וסיפרו איך בילדותם הם היו עושים בלגאנים ולא תמיד משתלבים במסגרות כמו שציפו מהם. מנגד שובצה הפינה "מעשה תום" שבמסגרתה תועדו מעשים טובים שעשו ילדים, ופינה שבה ילדים הגרילו חוויות כמו נהיגה בקטר או חיתול תינוקות (כשמאחורי הלוח עומד פועל במה שמגלגל את הגלגלת ומשתדל לעצור בחוויה שהילד התעניין בה במיוחד בתחקיר), וכמובן השירים והמערכונים שהגיעו למערכת ובוצעו על ידי דורין כספי, שמואל וילוז'ני ומאיר סוויסה.
"הכול הגיע מתשוקות וחסרים וגעגועים", מציינת אלה שחף, הבמאית הראשונה של התוכנית שהוצנחה אליה כשהיתה בת 35. "דמיינתי את עצמי בתור ילדה וניסיתי להיזכר מה היה חסר לי. 'מעשה תום' למשל היתה פינה הזויה עם שקופיות, כי זכרתי בתור ילדה שכשעשיתי משהו טוב היה חשוב לי הקרדיט, ילדים צריכים שיראו אותם כשהם עושים משהו טוב. אז ילדים שלחו לנו מכתבים על ילדים אחרים שעשו משהו נפלא והיינו יוצאים עם מצלמה ומתעדים את זה.
החומרים הגיעו בכמויות. "כשפתאום משדרים משהו שאתה כותב ומרגיש, כשפתאום רואים אותך, יש לזה השפעה מדהימה". החומרים ששלחו הילדים עברו עיבוד מינימלי, הרוב שודרו כמעט מילה במילה כמו שנשלחו. "לפעמים היה בהם מסר שאולי הם לא היו מודעים לו כשהם כתבו את השיר אבל אני לקחתי אותו לשם", נזכרת שחף. " פעם אחת הבן של עודד בן עמי שהיה בן שש שלח לנו ציור שהיה כולו שחור. עיבדנו את זה לקטע ואני זוכרת שהחוויה הייתה מאוד מרגשת. הסתכלנו דרך השחור הזה על משהו לא קל. אחר כך חטפתי צרחות מעודד על זה שהילד שלו בוכה כבר שבוע על מה שעשינו לו. לפעמים ילד כתב משהו בתמימות ואנחנו נגענו ופתחנו את זה למשהו אחר".
בשנת 1983 היה דורון נשר בוגר החוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב וגם שיחק בכמה סרטים קצרים וארוכים. בערב אחד שבו הוא ישב עם חברים נכחה גם העיתונאית דניאלה שמי, שהקשיבה לנשר מוקסמת ולמחרת הרימה טלפון לרוז. "מצאתי את המנחה שאת מחפשת לתוכנית שלך", היא אמרה לה.
"אפשר להגיד שהשלמנו אחד את השני", נזכרת רוז. "בדורון עצמו היה משהו שפנה לילדים והתוכנית התבססה על האישיות שלו בעצם. הוא דיבר בגובה העיניים של הילדים ולא המעיט ביכולת שלהם להבין. היה בו רוגע ויכולת לקחת חשיבה פילוסופית ולעבד אותה לשפה ארצית שילדים יכולים להתחבר אליה. למשל הוא היה אומר להם 'אני יודע שהיה לכם יום קשה, בבית הספר ובמגרש המשחקים ובבית. יש לי בשבילכם הצעה. אל תחשבו על כל זה, תחשבו על הצעד הבא'. זה הרי השיעור הראשון בפילוסופיה והוא הנגיש להם את זה בצורה ישירה ופשוטה".
אחת הפינות האהובות בתוכנית הייתה "קרובים זה לא פיקניק" – הורה וילד מגיעים לאולפן, נשאלים כל אחד בנפרד על שגרת היום של השני ומקבלים נקודות על תשובות נכונות, אף שבסופו של דבר הקפיד נשר להבהיר ש"אצלנו אין מנצחים ומנוצחים" והגיש לכל האורחים בלי יוצא מן הכלל כוס עם לוגו של התוכנית. "שם לפעמים זה היה די מהמם", מודה רוז, "לפעמים היו אכזבות גדולות – ההורים לא ידעו לתת תשובה נכונה והילד התאכזב, לפעמים שמענו דברים שהפילו אותנו מהכסא. זה בסך הכל משחק אבל כזה שנועד לעורר תשומת לב – האם אתה מכיר את הילד שלך והאם הוא מכיר אותך? היו המון בקשות להתארח בפינה הזאת ואני יודעת שהרבה הורים צפו בתוכנית בגלל המפגש הזה".
הלם בעקבות רצח של ילדה
בשם המטרה הקדושה – שבירת כל המחיצות בין הצופים בבית למה שקורה על המסך – הגיחה מדי פעם התוכנית לסלון של ינקי גלנטי, צליל שלח ועטר בירמן, שלושה ילדים שצפו בתוכנית, התייחסו למה שראו בה וגם דיברו ביניהם (גלנטי היה קם מדי פעם להכין סנדוויץ). החזית המפתיעה הזאת, שקיבלה את ההשראה שלה מהזקנים של "החבובות", נועדה לתת הד לצופים האמיתיים שישבו בבית. גלנטי הפך לימים ליועץ התקשורת של אולמרט ובירמן השתתפה גם בסרט "קומפוט נעליים" ובהמשך עברה לניו זילנד. שלח נרצחה בפיגוע בראס בורקה עם הוריה וחברי משפחה, בתקופה שבה שודרה התוכנית.
"אני זוכרת בעיקר את הליהוק של צליל כי היא הייתה הכי יוצאת דופן", משחזרת שחף. "אני יושבת בחדר בירושלים ברוממה ומגיעים ילדים ירושלמים שהם בעניין של תקשורת ופתוחים, וצליל נכנסת לחדר עם הצמה המדהימה שלה והיא נורא רצינית. ואני שואלת 'מה את רוצה להיות כשתהיי גדולה?', והיא ענתה לי 'אני'. היא היתה מאוד רצינית וסגורה ושאלתי אם היא בטוחה שהיא רוצה להשתתף בתוכנית, והיא אמרה 'כן, כי אני מרגישה שגם אני יכולה לתת משהו למרות שאני לא כמו כולם'. מה זאת אומרת? 'אני לא מלכת הכיתה'. היא הדליקה אותי לגמרי. היא בעצמה כתבה שירים ולדעתי גם בתוכנית האחרונה שלה שמתי אותה מול המראה בחדר של הילדים, והיא קראה כמה שורות של שיר שהיא כתבה על עצמה. היא לא שיחקה. היא הכי בלדית משלושתם, הכי טבעית".
הרצח השאיר את המערכת בהלם מוחלט. "הכאב והעצב היו גדולים", אומרת שחף. "אני זוכרת שדורון דיבר על זה במונולוג, אבל לא יותר מדי", מספרת רוז. "דיברו על זה המון בעיתונות".
תקציב התוכנית - 12 אלף דולר - נחשב למושקע יחסית לתוכניות אחה"צ, אבל עדיין קטן יחסית לתוכניות הבידור. "ילדים תמיד קיבלו פחות ותמיד קבלתי על זה", אומרת רוז. "בבית נותנים לילד את החלק הכי טוב של העוף אבל בחוץ הכסף הולך לאן שהפוליטיקאים שומעים אותך. אני זוכרת שאנחנו ומחלקת הדת קיבלנו את אותה הקצבה".
המורכבות של התוכנית - רצף של אייטמים שצולמו האחד אחרי השני - אתגרה בעיקר את הטכנולוגיה של האייטיז. "התוכניות הראשונות צולמו על 'טו אינץ'', שזה אומר ארבעה אנשים רק לסחוב את הטייפ. לא היה אז בלו סקרין אז המצאנו כל מיני דרכים לעקוף את זה, לכן בעיניים של היום זה נראה עילג. הילדים יושבים בפינת החדר שלהם, צופים במסך ומדברים על משהו שהושתל אחר כך, בשיטה של שכבות. לא היה אז פרומפטר אז את כל הטקסטים דורון למד בעל פה. באחת התוכניות הראינו אותו לומד את הטקסט – כאילו תפסנו אותו לא מוכן בשידור. היינו ערוץ אחד בעולם ומה שהרגיש לנו נכון זה מה שעשינו פחות או יותר".
"שיישאר בינינו" זכתה להצלחה מיידית. חנה לסלאו התארחה במקביל בה וב"סיבה למסיבה", והופעתה בראשונה תוארה כ"מבריקה יותר, קולחת ומשעשעת". אחד המבקרים גם הוסיף בעקיצה כלפי תוכניות הפריים טיים ש"לילדים שצופים בתוכנית יהיה קשה לקבל לוח שידורים כה דל שבו מסתפקים הוריהם". נשר, שהיה הדמות המזוהה ביותר עם התוכנית, הוגדר בעיתונות כ"מדריך רוחני לילדים ולנוער". בכל שבוע, אחרי שהצוות התאפס על נושא, ההתכנסות הייתה עוברת לבית של נשר, שהיה כותב את התסריט ומוצא דרכים להנגיש את הנושאים לילדים. "הוא אכן היה מאוד דומיננטי והיה מעורב גם בבימוי", אומרת שחף. "היה חשוב לו שדברים יזרמו. הוא כתב מערכונים שנועדו לתפור את החלקים אחד לשני, כל מילה עברה תחת מיקרוסקופ".
"האישיות שלו עשתה את ההבדל", מוסיפה רוז. "התוכנית הייתה מגוונת ותוססת אבל הוא הביא אליה מין רוגע מבלי לפגוע בעושר של התכנים. הוא היה צריך אינטרקציה כדי לכתוב את התסריט, הוא לא היה מסוגל לכתוב לבד. אז אני הייתי יושבת לידו והוא היה כותב ומקריא ואני עניתי לו ואיכשהו זה התחבר. לפעמים גם עוזרת ההפקה, נאוה צוקרמן, הייתה זורקת הברקות והוא אימץ אותן, לא היה לו אגו".
נשר נהג לבדוק את התסריט שלו על שי, הבן של זהר, אשתו דאז, מנישואים קודמים, והצניע את מקומו בהיררכיה של התוכנית. "אני פה רק כדי לשמור שיהיה סדר", הוא טען באחד הראיונות. הוא חשף שהמכתבים שהגיעו למערכת - כ-300 מדי יום - "הכילו בחלקם ביקורת וחלקם מחמאות, ומדי פעם יעלות חן שמביעות רצון להיפגש עימי..". רבים מהם הכילו הצעות שידוכים והפצרות של אמהות במנחה הצעיר לפגוש את בנותיהן, הוכחה שחלק לא קטן מקסמה של "שיישאר בינינו" היה נעוץ באישיותו הטלוויזיונית של נשר. הוא הסכים להודות ש"התוכנית שינתה את יחס האנשים אליי בקופת חולים למשל. אם פעם הייתי עומד שעה בתור, היום אני עומד שש שעות ורק אחרי שחוקרים אותי על כוכבי הטלוויזיה והפקיד מקבל חתימות לכל הילדים שלו, אז אני משוחרר".
הרבה עבודת שטח ושיחות עם ילדים בהפסקות צהריים בבתי ספר אפשרו לצוות ליישר קו עם תכנים שעניינו את קהל היעד שלהם. במקביל גויסו גם הילדים הפרטיים שלהם
למשימה החשובה – להבין מה מעסיק ילדים. "המטרה הייתה לעשות הבדל, וכדי שזה יקרה אתה לא יכול להתחנף", מאבחנת שחף. "הבן שלי היה שותף להרבה מאוד מערכוני מעבר שעשינו. אני זוכרת שעבדתי על תוכנית בנושא שעמום, אביב היה בן 7-6, אני מגהצת והוא יושב בסלון ומתחיל את המערכון אז ישר הקלטתי את זה. הוא אמר 'אמא נורא משעמם לי, מה אני אעשה?. אולי תיקח ספר?. לא, נורא משעמם לי. אולי תשקה את העציצים?, 'זה משעמם. אולי תקרא לנועם מהקומה למטה? כבר שיחקנו. נורא משעמם לי. מה אני אעשה? אביב, עוד מעט יהיה שמונה בערב תלבש פיג'מה ותלך לישון'. ואז היה שקט לכמה שניות והוא אומר לי 'אמא, אבל נורא ישעמם לך, מה תעשי?'".
ארבע שנים רצה "שיישאר בינינו", וב- 1987 ירדה כשהיא בשיאה. "לכל מי שעוסק במלאכה תמיד יש נקודת רוויה", מסכמת רוז. "וצריך לדעת לעצור בשיא, לא כשאתה כבר לעוס וחוזר על עצמך". "נהנינו, זאת האמת", מוסיפה שחף. "זאת הייתה עבודת פרך, צילמנו מהבוקר עד הערב והשקענו המון בכל תוכנית והסדרה ירדה כי בסופו של דבר נגמר הכוח. לימים נתתי הרצאות באוניברסיטת תל אביב בחוג לקולנוע וטלוויזיה, ובין היתר הראיתי גם קטעים מהתוכנית. הסטודנטים שלי בני עשרים פלוס היו ילדים שצפו בתוכנית ושמעתי מהם המון תגובות על חוויות מאוד מרגשות ועמוקות. על דברים שהם לקחו איתם הלאה, וזה אומר שלפחות את זה עשינו כמו שצריך".
