מאניבול בכדורגל? עוד לא כאן, אבל זה מתקרב
השיטה החדשנית שמשנה את הספורט האמריקאי, נתקלת בקשיים חדשים בעולם הכדורגל. הטכנולוגיה מתפתחת בקצב מסחרר, אבל החוקרים עוד מתקשים למצוא את הקשר בין אינסוף הנתונים למספר הניצחונות. תמונת מצב
בעידן ה'ביג דאטה', השימוש בסטטיסטיקה בספורט בכלל, ובענפי הכדור בפרט, הולך וגדל, וגם נעשה פרטני יותר. מערכות GPS ומחשבים חזקים מאפשרים איסוף נתונים וניתוחים רבים של מהירות השחקנים, כיוון התנועה, מיקום במגרש ופעולות עם הכדור (מסירה, בעיטה, זריקה) ובלעדיו והכל בזמן אמת. גם התחקור שאחרי המשחק, שנעשה בעזרת ניתוח וידיאו בכלים מתקדמים, הפך למקיף, יסודי ופשוט יותר מבעבר.
מבין כל ענפי הכדור, הכדורגל מהווה את האתגר הקשה ביותר מבחינת שימוש במידע סטטיסטי. בין הסיבות לכך, ניתן למנות את הניקוד הנמוך האופייני למשחק. בכדורסל, לכל קבוצה יש במשחק כ-50 החזקות כדור בממוצע, ו-40 מהן מסתיימות בנקודות, כלומר נוצר בסיס נתונים רחב, שממנו אפשר ליצור את ההקשרים שבין הפעולה לתוצאה. בכדורגל, לעומת זאת, מרבית הפעולות מסתיימות בלא כלום, וקרוב לרבע מהמשחקים מסתיימים בתוצאות 0:0 או 0:1, מה שהופך את הניתוח הסטטיסטי הנכון והמדויק למסובך יותר.
עניין מרכזי נוסף הוא אופיו הרציף של המשחק. בכדורגל, בניגוד לבייסבול, פוטבול או טניס, המשחק אינו נעצר ומחודש בכל פעם בצורה מחזורית וברורה. השליטה בכדור במהלך המשחק אינה מעוגנת בחוקים, אלא מתחלפת תכופות ובצורה מקרית כתוצאה מהאירועים. עובדה זו יוצרת קושי עם בידוד וכימות של פעולות בשדה המשחק. לכן, השימוש בכלים סטטיסטיים בכדורגל לצורך הערכת הביצועים של שחקן בודד (או קבוצה) עדיין מוגבל למדי ביכולתו לייצר תמונה מדויקת של המציאות.
בתור דוגמה למגבלה זו, נבחן את הנתונים לגבי מרחקי הריצה של הכדורגלנים, המופיעים כיום על המסך בכל משחק. המדידות מראות שבפועל ובהתאם לעמדות השונות, שחקני כדורגל רצים בממוצע 11-9 קילומטר למשחק.
נתונים אלה יכולים ואף משמשים לבניית הכושר הגופני של השחקנים, בהתאם למאמצים הנדרשים מהם. בנוסף, המידע גם מהווה מדד עבור המאמנים להערכת המאמץ של השחקנים וכושרם. עם זאת, מחקרים רבים מצאו שהנתון של מרחקי ריצה אינו בהכרח מנבא או קשור ישירות לזהות הקבוצה המנצחת. זאת מכיוון שמדובר במדד שהוא כוללני מדי ואינו מציג מידע מפורט וקונקרטי על מהלך המשחק. נתונים אלו למשל אינם לוקחים בחשבון מצבים בהם השחקן אמנם רץ הרבה, אבל לא תמיד עשה זאת בכיוון הנכון, בתזמון הנכון ו/או במהירות הנכונה.
בעשרים השנים האחרונות ניכרת התפתחות רבה בתחום. לא רק בפן הטכנולוגי, אלא בעיקר בהבנה שעל מנת לייצר ניתוח אפקטיבי של משחק דינמי ומורכב כמו הכדורגל, יש לפרק לגורמים את מרכיבי המשחק ולבחון את הקשרים ביניהם.
בחינת הקשרים שבין המרכיבים הטכניים של משחק הכדורגל, כמו כמות מסירות, בעיטות ותנועת השחקנים ועוד, לבין יצירת מצבי הבקעה והתוצאה, היא אחת הדרכים של החוקרים להפוך את אותם מרכיבים טכניים לסמנים כמותיים, שישקפו נאמנה את רמת וטיב הביצועים, ואם אפשר, גם את התוצאה.
מתי מבקיעים ומאיפה?
מחקר שבחן את תזמון הבקעת השערים באלפי משחקים בליגות הבכירות באירופה, מצא שבמהלך המחצית השנייה מובקעים באופן משמעותי יותר שערים (55.1 אחוז), מאשר במחצית הראשונה (44.9). ניתוח מדוקדק יותר של 'חלון הזמן' שבו הובקעו השערים, המתבסס על חלוקת 90 הדקות לששה חלונות בני 15 דקות, מגלה למשל, שבמהלך רבע השעה האחרונה של המשחק (דקות 76-90) מובקעים למעלה מ-20 אחוז מכלל השערים (ראה גרף).
תוצאות מחקר זה נתמכו על ידי ממצאים נוספים. ניתוח של כל 1,066 השערים שנכבשו במהלך עונת 2011/12 בפרמייר-ליג, בעזרת כלי אנליטי של SportScout, מצא ש-57.9 אחוזים מהשערים נכבשו במחצית השנייה, והכי הרבה (22 אחוזים) ב-15 הדקות האחרונות.
עייפות מצטברת, שמטבעה מובילה לביצוע טעויות טכניות וטקטיות, היא אחד ההסברים המתבקשים לתופעה. אבל אין זה ההסבר היחיד. שינויים פרסונליים וטקטיים שמבוצעים יותר לקראת סיום המשחק, יוצרים מצב שונה במגרש בהשוואה לפתיחה. כמו כן, הנטייה של המאמנים והשחקנים "להמר" יותר לקראת סיום המשחק (במיוחד אם הם בפיגור) מובילה לכיבוש של יותר שערים.
מחקר אחר מתייחס לאופן שבו הובקעו השערים. התוצאות מראות שמרבית השערים (72.4 אחוז) הגיעו כתוצאה ממשחק פתוח, כששליש מהם בהתקפת מעבר או מתפרצת. שאר השערים (27.6 אחוז) הובקעו ממצב נייח (קרן, בעיטה חופשית או פנדל). נתונים דומים נצפו בשנים האחרונות בכל הטורנירים הגדולים כמו גביע העולם ואליפות אירופה.
אחת המסקנות המתבקשות מהנתונים הללו, היא הצורך להקדיש אימון ותרגול רב על מצבים נייחים האחראים ליותר מרבע מהגולים. האימון חייב להתייחס לשני האספקטים - הגנה והתקפה. לכן ראוי שבכל קבוצה יהיה לפחות עוזר מאמן שתפקידו להכין בנק של תרגילים עבור המצבים הנייחים השונים ולתרגל את הקבוצה בהם.
המחקר מיפה את כל השערים (מלבד שערים ממצבים נייחים) לפי אזורים במגרש שמהם נכבשו, כולל את החלק היחסי שלהם בכלל ההבקעות (מפה ימנית). כצפוי, 81 אחוז מהשערים מובקעים מתוך הרחבה, בהעדפה ברורה (62 אחוז) למרכז. עוד 18 אחוז מהשערים מובקעים משאר חלקי הרחבה.
המפה השמאלית, המציגה מידע לגבי מיקום המסירה שהובילה לשער, מגלה תמונה מורכבת ובעלת משמעות טקטית. הנתונים מצביעים על כך שכ-30 אחוז מהשערים נכבשו ממהלך שהחל בין קצה הרחבה לעיגול האמצע, וכרבע מהבישולים היו בתוך הרחבה.
מלבד התרומה של הנתונים בזמן אמת, שימוש בניתוח שכזה יכול להיעשות לפני משחק, ולספק מידע קונקרטי לגבי ההעדפות הטקטיות של קבוצה יריבה. ניתן לדעת מהיכן הם מרבים להבקיע. האם הם מעדיפים לתקוף דרך האגפים (מימין, משמאל או בצורה מאוזנת) או דרך האמצע. בהתאם לכך, יכול המאמן להיערך טוב יותר לבלום אותם ולתת דגשים טקטיים פרטניים לשחקניו.
ההתקפה האידיאלית
מחקרים אחרים גילו שכ-80 אחוז מכלל רצפי המסירות במשחק, הם של שלוש מסירות ומטה. יחד עם זאת נמצא, שרצפים ארוכים יותר הובילו ליצירת מצבי הבקעה. עם זאת, חשוב מאוד לציין, שמבחינה סטטיסטית, לא נמצא קשר בין אורך רצפי המסירות של קבוצה לבין תוצאת המשחק. בדומה, גם בין נתונים כמו החזקת הכדור או מספר המסירות הלא-מדויקות, לא נמצא קשר ישיר עם התוצאה הסופית.
להבדיל, הוכח כי משתנים כמו מספר הבעיטות הכללי, בדגש על מספר הבעיטות למסגרת, קשורים ישירות עם הצלחת הקבוצה. בעיטות למסגרת נמצאו כנתון הסטטיסטי החזק ביותר שבעזרתו אפשר להפריד בין קבוצות שניצחו, סיימו בתיקו או הפסידו.
מסיבה זו, יש חשיבות רבה לניתוח הפעולות המובילות ליצירת הזדמנויות ולכיבוש שערים. מסירות רוחב או הגבהות מהאגפים, שמהוות מקור ל-25 עד 40 אחוז מן השערים, הן דוגמה טובה. טקטיקה זו משמשת כמענה התקפי מול השימוש הנרחב בהגנות צפופות והשיפור ביכולות האתלטיות של שחקני ההגנה. מניתוח של 64 שערים מאליפות העולם ב-2010 וביורו 2012, שהובקעו כתוצאה מהכנסת כדור רוחב או הגבהה מן האגפים, החוקרים בנו מודל של התקפה מוצלחת.
התרשים (ראו איור) מתאר מהלך סכמטי, שמסכם את כל הממצאים מהאירועים שהובילו לשערים. אפשר לראות בתרשים את: האזור שממנו נמסר הכדור (A) ואת הזווית של המסירה (3), אזור המטרה העיקרי של המסירה (החלק הכהה), מיקום ותנועת המגנים (E,D,C) לפני ואחרי המסירה, וכמובן גם את מיקומו של השחקן המקבל (B), את זווית התנועה שלו לתוך שטח המטרה (2) והמפגש שלו עם הכדור.
ניתוח הנתונים מייצר מספר מסקנות שימושיות. ברמת השחקן הבודד, אפשר לבנות מערך אימון שישפר את ההבנה של השחקנים לגבי המיקום, התנועה והמסירה האידיאליים. ברמת הקבוצה, הבנה זו יכולה לסייע בקבלת החלטות טקטיות כמו צפיפות ההגנה בתוך הרחבה ומסביב לה.
מניתוח של 36,297 מקרים של החזקת כדור בליגה באוסטרליה, התברר שכמות איבודי הכדור אצלם כפולה בהשוואה לנתון המקביל בעולם. בדומה לאחרים, גם הם מצאו, שקבוצות שביצעו מהלך של חמש מסירות או יותר, כבשו פי שניים
מאשר כאלה שהסתפקו ברצפים קצרים יותר. מעבר לעובדה שמחקר כזה יכול לספק אומדן טוב לגבי איכות הכדורגל, הוא יכול לעזור למאמנים לבנות תוכנית אימונים שתיתן דגש על שיפור משחק המסירות. יתרה מכך, יצירת תוכניות מותאמות גיל והטמעתן בליגות הילדים יכולות להביא לבנייה של כדורגלנים טובים יותר.
השימוש בבסיסי נתונים ובכלי ניתוח מתקדמים בכדורגל גדל ומשתפר, וגלומות בו אפשרויות רבות ומבטיחות. אולם בשל האופי הדינמי והמורכב של הכדורגל, עדיין קיימים פערים רבים בין הנתונים והניתוחים לבין עד כמה הם מתגלים כיעילים בפועל. כנראה שנדרשת עוד עבודת מחקר ופיתוח רצינית לפני שאפשר יהיה לקבוע שה'מאניפוטבול' כבר כאן. בהקשר הזה, טוב להיות זהירים ולהיזכר באמרה המפורסמת המשויכת לבנג'מין ד'יזראלי: "ישנם שלושה סוגי שקרים: שקרים, שקרים ארורים וסטטיסטיקה".
לפנייה לכתב/ת 
