הכול אודות אמא - שלא תמיד אשמה
תדע כל אם עברייה: אם עדיין לא שמעת מהבת שלך את המשפט המכונן "הכול בגללך, הרסת לי את החיים", יש לך למה לצפות - המיטב עוד לפנייך. אבל המדע מספק תקווה ומוכיח שאמהות לא תמיד אשמות
להיות הורה זה להרגיש אשם. אבל תחושות האשמה לא נובעות רק מבפנים, מהלב המוצף בייסורי מצפון הוריים. להיות הורה זה גם להיות מואשם ונאשם. "זה קרה בגללך, בגלל איך שחינכת אותו"; "היא כזאת בגלל איך שהתייחסת אליה".
במשפחות רבות בעולם, וגם אצלנו, גדל לפעמים ילד לא רגיל, שונה מהאחים והאחיות שלו. כך קרה לאיירין פאדוק לבית הדסון, סבתא אמריקנית שלא מזמן חגגה את יום הולדתה ה-90. חייה לא היו קלים. הבן הבכור שלה היה בן 7 בבוקר הקיצי של שנת 1960, שבו פשטו סוכני FBI על ביתה כדי לחקור אותה על בעלה. התברר שהאיש היה שודד בנקים נועז וסדרתי.
באותו יום גורלי לקחה שכנה טובה את סטיבן הבכור לבילוי בבריכת שחייה יחד עם בנה, כדי שלא ייחשף למה שהתחולל בבית. שלושת הקטנים נשארו עם אמא איירין, בשעה שהיא התאמצה לענות על שאלותיהם של סוכני ה-FBI. אפשר רק לנחש מה עבר לה בראש באותו זמן: ככל שהיא ידעה, בעלה פטריק ניהל עסק לפינוי אשפה.
על פי עדויות השכנים, פטריק היה בעל מסור ואב אוהב לילדיו. אבל המעצר, שבעקבותיו נשלח פטריק למאסר של 20 שנה, הביא לנתק מוחלט של ארבעת הבנים ממנו, למשך כל ילדותם. שני הקטנים אף לא זכרו אותו כלל. למרות הקשיים הרבים הצליחה איירין לגדל כאם חד-הורית ארבעה ילדים מוצלחים. כולם רכשו השכלה אקדמאית, הקימו משפחות, הולידו ילדים, והשתלבו במעמד הבינוני הגבוה בתפקידי צווארון לבן. כולם חוץ מסטיבן הבכור. דווקא הוא, שעבד כרואה חשבון והפך בהדרגה למיליונר, לא הביא ילדים לעולם, הפך למהמר כפייתי ובשבוע שעבר גם לרוצח המונים – סטיבן פאדוק ממלון מנדליי ביי בלאס-וגאס. האם אמא איירין והחינוך שלה אשמים בזוועה הזאת? אני בכלל לא בטוח.
אני לא יודע עד כמה הזדהה סטיבן עם אביו הנעלם, איך השפיעה עליו הטראומה של קיץ 1960 ומה היה מרקם היחסים בינו לבין אמו. אל תבינו אותי לא נכון: הדרך שבה אנו מתייחסים לילדים שלנו תמיד משפיעה עליהם בצורה מרחיקת לכת, והיא חלק חשוב ממה שהופך אותם למי שהם ולמי שיהיו בבגרותם, לטוב ולרע. כמעט כל הבעיות הנפשיות שפסיכיאטרים ופסיכולוגים מטפלים בהן מושפעות מאירועי הילדות ומהיחסים בתוך המשפחה. יש גם לא מעט מקרים שבהם הורים מתעללים בילדים או מזניחים אותם, וגורמים להם נזק פסיכולוגי שקשה מאוד לתקן אותו.
מאשימים את אמא שוב ושוב
אבל בניגוד לדעה המקובלת ("הכול בגללך, הרסת לי את החיים"), קורה שילד גדל עם בעיות נפשיות קשות מאוד כמו אוטיזם או סכיזופרניה – ולפעמים אפילו גדל להיות רוצח סדרתי – ואמא שלו לא אשמה, ממש לא. היום ידוע שקיימות השפעות גנטיות וביולוגיות רבות שתורמות לנטייה לרצח ולפשיעה אלימה. אבל אנחנו בשלנו – מאשימים את אמא שוב ושוב, בכל פעם שהילד לא בסדר. לפסיכולוגיה ולפסיכואנליזה יש היסטוריה לא טובה בתחום הזה.
אחד המושגים השגויים והאומללים ביותר בתולדות הפסיכולוגיה הוא "האֵם הסכיזופרנוגֶנית" – האמא שבהתנהגותה גורמת לבן או לבת שלה לחלות בסכיזופרניה, מחלת נפש קשה. האֵם הסכיזופרנוגֶנית תוארה כקרה, פרפקציוניסטית, ובאותו הזמן גם חודרנית, שתלטנית ורגשנית. נשמע מוכר? אולי כי אצלנו קוראים לזה "האמא הפולנייה".
אבל זה לא מצחיק. במחצית השנייה של המאה ה-20 נאלצו הורים רבים מספור להתמודד לא רק עם הטרגדיה והאתגר של ילד שלקה בסכיזופרניה, אלא גם עם הסטיגמה מצד אנשי המקצוע, שהאשימו אותם - במפורש או במובלע - במה שקרה לילדים שלהם.
היום ידוע שסכיזופרניה היא מחלת מוח והמושג הנורא והשגוי הזה יצא מזמן מן האופנה. אבל הנטייה להאשים את ההורים במחלות הנפש של הילדים לא הלכה לשום מקום. ברונו בטלהיים, יהודי יליד וינה וניצול שואה, עבד והתפרסם כפסיכולוג באוריינטציה פסיכואנליטית בארצות הברית, אף על פי שמעולם לא הוכשר כפסיכולוג. בטלהיים כתב ספרים רבי השפעה וביניהם "ילדי החלום", על הפסיכולוגיה של ילדי קיבוץ בחינוך המשותף. אבל התרומה הגדולה ביותר של בטלהיים לעולם הפסיכולוגיה הייתה התיאוריה שלו על מה שגורם לילד רגיל להפוך לאוטיסט: אמא.
"האם-המקרר" ("refrigerator mother") הוא מושג המתאר את התיאוריה הזאת: אמא קרה, שאינה זמינה לילד שלה מבחינה רגשית, גורמת לו לסגת אל תוך עצמו ולהפוך לאוטיסט. קשה להפריז בחומרת הנזק שהרעיון הזה גרם. הכרתי אימהות רבות לילדים אוטיסטים, ואם אפשר לדבר בהכללות כמעט כולן לביאות. הן חייבות להיות לביאות כדי להתמודד לא רק עם מה שקורה לילד שלהן, אלא גם עם המערכת הרפואית והחינוכית על מנת שהוא יצליח לקבל את הטיפול המתאים לו ביותר. הדבר האחרון שהן זקוקות לו הוא האשמה, גם אם היא מובלעת ומוסתרת: "את אמא איומה, ובגללך הילד שלך הוא אוטיסט".
למרות התקדמויות רבות, אנחנו עדיין רחוקים מאוד מלהבין את הגורמים לאוטיזם. ככל הנראה מדובר בכמה תסמונות שונות, שלרובן יש רקע גנטי. אבל לפני כמה חודשים התפרסם מחקר הדמייה מוחית שעקב אחרי יותר ממאה תינוקות שהיו בסיכון גבוה ללקות באוטיזם, בגלל שכבר היו להם אחים גדולים שסבלו מהמחלה. החוקרים בדקו את הפעילות המוחית שלהם באופן סדרתי.
נמצא שאצל תינוקות שבהמשך חייהם יאובחנו כאוטיסטים, היו כבר בגיל 6 חודשים – בזמן שכמעט כולם התנהגו בצורה נורמלית לחלוטין – ליקויים משמעותיים בפעילות ובקישוריות באזורים מוחיים שמעבדים מידע תחושתי ודיבור. הליקויים האלה גורמים לשרשרת אירועים שבסופה – אוטיזם. מאחר שהליקויים קיימים כבר בגיל הצעיר מאוד הזה, הגורמים להם הם כנראה גנטיים, וההשפעה האפשרית של סגנון ההורות נראית קטנה יותר, ואולי אף לא קיימת.
זאת כמובן לא המילה האחרונה בתחום הסבוך הזה, אבל המחקר נותן תקווה שאיבחון מוקדם ומדויק יותר יהיה אפשרי בקרוב, ויעזור לדייק ולשפר את הטיפול באוטיזם. ומה שלא פחות חשוב – הוא מאפשר לאימהות לילדים אוטיסטים להרגיש קצת פחות אשמות.
לפנייה לכתב/ת 
