מכסים את הצלקת: אמנים מקעקעים את פצועי צה"ל
הם נפצעו בצוק איתן, בשירות בצבא ובפיגועים וסוחבים איתם טראומות ופצעים שלא הגלידו. בפרויקט מפתיע של מוזיאון ישראל, שפורסם ב"ידיעות אחרונות", הפצועים התחברו עם אמני קעקועים בינלאומיים שקישטו את גופם כדי להתגבר על הצלקות בגוף ובנפש
"עד שהגעתי לכאן, לא ידעתי שהצלקת שלי כל כך משמעותית", אומרת רויטל בן יוסף בחיוך נבוך. בן יוסף שירתה כאחות בירושלים בתקופת האינתיפאדה השנייה. פינוי הפצועים מעשרות הזירות באותה תקופה השאיר בה סימנים: גופנית היא סבלה מחמש פריצות דיסק בגב, נפשית היא נושאת עמה עד היום את צרחות הפצועים והמראות הקשים.
בן יוסף רגועה להפליא יחסית לעובדה שבעוד רגע היא עולה על שולחן הקעקועים. הלוקיישן הוא המקום האחרון שאפשר לדמיין שמישהו יתקעקע בו - מוזיאון ישראל בירושלים. הפרויקט "הילניג אינק" שבו היא משתתפת הוא שיתוף פעולה בין ארגון Artists4Israel והמוזיאון. אמני קעקועים בינלאומיים (ביניהם גם שלושה ישראלים) נפגשים עם פצועי צה"ל ופעולות האיבה ומנסים לכסות, לפחות מבחוץ, על הצלקות.
"אני מקעקעת את המשפט All You Need Is Love", הסבירה. "המראות שראיתי בעצם גררו אותי למעין בידוד חברתי. סגרתי את עצמי בעבודה, הוצאתי את המשפחה והחברים החוצה, בניתי לעצמי כל כך הרבה חומות. היום, בגילי המופלג, הגעתי למסקנה שאני רוצה את המשפחה והחברים, השקעתי כל כך הרבה בלהרחיק את כולם ועכשיו הם מפחדים להגיע. אז אני מקעקעת את זה בצורה מאוד מאוד בולטת". לדבריה, "זו קריאה - אנשים תאהבו אותי, אני חמודה! עם מלא חומות, אבל חמודה".
כל אחד משולחנות הקעקועים מוצב לפני יצירה אחרת במוזיאון. לא מדובר במיקום רנדומלי; כל צמד, אמן ומתקעקע, בחר יחד היכן להציב את שולחן הטיפולים האלטרנטיבי. בן יוסף, למשל, בחרה פסל של אריה.
למה להתקעקע דווקא פה, באמצע המוזיאון ליד פסל של אריה?
"אני יושבת כאן ומתקעקעת מול ההיסטוריה של המדינה שלי, היסטוריה שנלחמתי פיזית כדי שהיא תהיה כאן. השארתי חלקים מהגוף שלי במדינה".
"זה הקעקוע הראשון שלי", מתוודה בן מורג בן 24 שמתקעקע מצדו השני של פסל האריה. "לא מפחד שיכאב לי אחרי כל מה שעברתי בצבא עם הפציעה שלי, אבל אני עדיין קצת חושש מזה. מקווה שלא אעשה פדיחות".
על ההחלטה להגיע למוזיאון סיפר: "כשאתה עובר פציעה, לא משנה מה היא, לא חייב להיות דרמטי כמו פציעה בצוק איתן, בסופו של דבר אתה סוחב כל החיים על הגוף והנפש צלקות שלא אתה בחרת. פה זה לשים על עצמך משהו שתיקח לכל החיים מבחירה".
את הקעקוע הוא מיקם ממש מתחת לאזור הפציעה, בשכמה השמאלית. הציור הוא של אריה בעל פנים מטושטשות ועיניים חדות. "זה אולי רעיון שיישמע פשוט להרבה אנשים אבל יש בו משמעות, להיות תמיד בפוקוס על מה שאתה רוצה. כשנפצעתי נשארתי רגוע וממוקד, דאגתי שקודם יוציאו את הכלב וניסיתי ללכת בכוחות עצמי כדי לראות שאני יכול. אני דוגל בזה עד היום: לא שקעתי בפציעה, המשכתי להיות מפוקס על תהליך השיקום שלי".
"היום אני מקבל מתנה"
לפינה חשוכה של המוזיאון, ליד קברים מצריים עתיקים, הגיע שי מלטבשי, בן 36, שנפצע בכמה אירועים שונים בלבנון ובעזה והיה עד לפיגוע בשופרסל בקריית יובל בשנת 2002.
"פציעות פיזיות בגוף כמעט ואין לי", הסביר, מוקף בחיבוק תומך של בת זוגו, בזמן שאמן מקעקע את יד שמאל שלו. "הפציעה העיקרית שלי היא פוסט טראומה. כחלק מהאירועים שחוויתי נשארו משקעים שלקח להם שנים להתפרץ, אבל כשהם התפרצו, הם באו חזק".
לדבריו, "היום אני מקבל סוג של מתנה. אני אבא גרוש לשתי בנות מהממות. את הצמיד שאני עונד על היד הן הכינו לי כדי שאחשוב עליהן כל הזמן. אז החלטתי לקעקע את השמות, ליאל והילי, עם פרח הלוטוס שאני מאוד אוהב. הפרח זה סימן להתחלה חדשה. אחרי הפציעה, הפחד היה כל הזמן ליפול לפלאשבקים ולחלומות הרעים שבאו מזה. מאז שהבנות באו, אני אבא לפני שאני כל דבר אחר. חוץ מזה, אחרי הקעקוע אני אוכל להוריד את הצמיד", הוסיף בחיוך.
את הבחירה במיקום ליד הקברים המצריים הסביר: "בתרבות המצרית האמינו שיש חיים אחרי המוות, שיש דרך, אז היו שולחים אותם עם מתנות לסיבוב הבא. גם אני קיבלתי עוד צ'אנס, קיבלתי כמה צ'אנסים. כולם יודעים שהם ימותו בסופו של דבר, ולחיות את אותו רגע עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם בחלומות שלך שאתה עוד שנייה מת, זה משהו מאוד חזק ומאוד טראומטי. פה נראה לי המקום הכי טוב לעשות את זה".
היית אומר שהקעקוע זה ביטוי חיצוני למשהו פנימי?
"אני חושב שקעקוע בסך הכללי שלו זה משהו שנועד לתת לך תזכורת מוחשית למשהו שאתה מרגיש. אין לי פציעות פיזיות, לא איבדתי יד, לא איבדתי רגל, אין לי צלקת של כדור שנכנס ויצא. הפציעה שלי היא בפנים ולצערי הרבה פצועים של פוסט טראומה בישראל הם שקופים לחלוטין. אתה צריך לעבור דרך שהיא גיהנום כדי להוכיח שאתה סוחב מטען. כשאתה מאבד רגל או יד רואים אותך. במקרה שלי זה משהו שהוא מתחבא בפנים. אבל בכוונה לא בחרתי לעשות קעקוע של חייל פצוע או משהו בסגנון הזה. אני לא צריך תזכורת, כי תזכורת לזה יש לי יומיומית. אז הקעקוע זה תזכורת לדברים שאני אוהב בחיים".
קעקעוע של "מייקס פלייס"
הצמד האחרון כאילו יצא מסרט הוליוודי. המתקעקעת היא שירי מירביס שנפגעה בפיגוע במייקס פלייס בתל אביב ב-2003 והמקעקע הוא וואסים רזוק, ערבי נוצרי ממזרח ירושלים. היא בחרה להנציח את הלוגו של הבר שבו אירע הפיגוע, מסביב לצלקת שנשארה לה. "היה חשוב לי להשאיר את הצלקת", מסבירה מירביס. "אני לא רוצה להעלים אותה. החיבור עם וואסים היה יד הגורל. בכלל לא תיכננתי להתקעקע היום, רק ליוויתי חברה".
"אני מייצג את עצמי כבן אדם, לא אכפת לי יהודי, ערבי, נוצרי. יש אנשים שיחשבו שבגלל שאני ערבי אז אולי אני מסוכן, ואני רוצה להיות פה ולהוכיח שזה לא ככה. לא רק לישראלים, אלא בעיקר לערבים שמסתכלים על זה שיש פה ערבי שמקעקע ישראלים שהיו בפיגועים, אז אולי זה אומר עליו משהו.
"כולנו בני אדם. שנה שעברה קיעקעתי פה את קיי וילסון, דקרו אותה בפיגוע 13 פעמים. לפני שקיעקעתי אותה אמרתי לה בצחוק, 'את יודעת שאני עומד לדקור אותך עם המחט אלפי פעמים?' וצחקנו ונוצר בנינו קשר טוב. בבית לימדו אותי לאהוב וזה מה שאני מרגיש, שיחד עם הדיו אני נותן אהבה וזה נשאר לכל החיים".
לפנייה לכתב/ת 
