כל משבר הוא הזדמנות / מליניאק
אדלשטיין לא היה הבעיה של הנבחרת, וקטש הוא לא הפתרון. הבעיה היא אחרת: את מקומו של השחקן הישראלי תפסו הזרים וה"מתאזרחים", מה שמושך את הכדורסל שלנו לאחור. רק תוכניות לטווח ארוך יצילו אותו, ויפה שעה אחת קודם
ארז אדלשטיין סיים קדנציה בת ארבע שנים בנבחרת ישראל. הקמפיין הראשון היה טוב, השני הסתיים רע. אדלשטיין הוא לא הבעיה, ועודד קטש הוא לא הפתרון. הבעיה היא שאין מספיק שחקנים טובים. גם אם יאמן את הנבחרת סטיב קר, זה לא ייצר אפילו רבע שחקן נוסף. בליגה אפשר למרוח את הפער בעזרת 20 מתאזרחים וחוק רוסי, אבל הישראלים הופכים פחות ופחות משמעותיים. רוב המתאזרחים הם זרים שסידרו להם תעודות זהות, אבל רק אחד מהם ישחק בנבחרת, וטוב שכך, היתר פשוט תופסים את מקומם של הישראלים.
את תמונת ה-MRI של הכדורסל אפשר לקבל במפעלים האירופיים. במשחק הראשון של הפועל ירושלים ביורוקאפ, ליאור אליהו, יותם הלפרין ובר טימור קלעו יחד רק חמש נקודות. הדבר האחרון שמעניין את פוטיס קציקאריס זה הכדורסל הישראלי, רק שלא יהפוך לסימונה פיאניג'אני ב'. בניצחון של מכבי ת"א בבאמברג, כרם משעור ואיתי שגב לא שיחקו דקה ויובל זוסמן היה חולה.
חוץ מהברקות פה ושם, כמו תומר גינת ויהונתן שולדבראנד, הישראלים עדיין לא פקטור בליגה. אם שלומי הרוש הוא לא השחקן האקספלוסיבי שהיה לפני הסיבוב המיותר לאילת, אם תמיר בלאט היה מציג את היכולת הטובה מאליפות אירופה עד גיל 20, חולון הייתה עכשיו עם שני ניצחונות ליגה וניצחון חוץ על מורסיה ביורוקאפ.
חלק מסגל הנבחרת היה מתחלף בכל מקרה. עומרי כספי לא יגיע למשחקים הקרובים, וכמה שחקנים מבוגרים צריכים לקבל פסלון הוקרה (בלי ציניות) ולפרוש. יש מספיק צעירים מנבחרת העתודה שיחליפו אותם.
שינוי השיטה הוא מבורך. יהיו משחקים בארץ, וזה חשוב כדי להשאיר את הנבחרת בתודעה. לאליפות העולם ב-2019 אולי נגיע. לאולימפיאדה ב-2020 יהיה קשה עוד יותר, ואליפות אירופה הבאה תתקיים רק ב-2021. זמן לעבוד יש, השאלה היא רק כמה ימי אימון יהיו. שדרוג הכדורסל צריך להיעשות במחלקות הנוער של המועדונים, כי מהמדינה אין ציפיות.
אם משבר הוא הזדמנות, אז הגיע הזמן לשינוי. אם יש פרויקט מוצלח באירופה, אפשר ללמוד ממנו. מזמן לא הייתה פה תוכנית ארוכת טווח לשחקנים בני 20. כסף לא חסר.
הפתרון פשוט: לבטל את הפטור ממס הכנסה לשחקנים זרים, ולהפנות את עשרות המיליונים שיתפנו לתוכנית לפיתוח צעירים.
המציאו את הגלגל
כרם משעור, ג'ייק כהן ואיתי שגב לא הופיעו לאימוני הנבחרת, אבל רק הראשונים עמדו בפני ועדת המשמעת. עם שגב "הגיעו להבנות", למה? כי כל אחד סיפור שונה. משעור נפצע בסוף העונה שעברה וחזר לשחק בפלייאוף. ב-12 ביוני הוא נבדק, נמצא תקין, וסגר עם מנהל הנבחרת מוטי דניאל שהוא מגיע לאימונים. ב-13 ביולי שלח משעור הודעת SMS לארז אדלשטיין מארה"ב, הודה לו על ההזמנה לנבחרת והודיע שלא יגיע בטענה שהוא צריך להחלים. מתי נפצע שחקן ששיחק בפלייאוף ונח מאז? - תמהו באיגוד הכדורסל. דניאל הסביר שוב למשעור שרק רופא הנבחרת משחרר מאימונים, אבל השחקן לא הגיע. העונש: כמה שקלים והרחקה על תנאי.
ג'ייק כהן הוזמן לנבחרת למקרה שריצ'רד האוול ייפצע. הניסיון של האיגוד להכשיר את כהן בפיב"א כדי שישחק כישראלי לא צלח. כהן סירב להתאמן "על ריק", עמד לדין ונענש. וזה החלק המרגיז בסיפור. ג'ייק הוא יהודי למהדרין, אבל רשום כ"מתאזרח". למה? כי המילה "מתאזרח" הומצאה בישראל לפני 40 שנה כדי שכמה זרים יוכלו לשחק עם דרכון ישראלי. האירופים קלטו את הטריק, שיכללו את השיטה והתחילו לחלק לספורטאים אזרחויות בסיטונות. פיב"א נזעקה לעצור את השיטפון, הגבילה לשיתוף מתאזרח אחד בכל נבחרת, ויהודים כמו ג'ייק כהן, טל ברודי וסטיב קפלן, שחיים בישראל, נחשבים ל"מתאזרחים". אבל בלי קשר, מזמינים אותך כמחליף? תתייצב!
שגב הוזמן לנבחרת האולימפית שבועיים לפני הבוגרת, אבל פוליסת הביטוח שלו לא כיסתה את מלוא שכרו. אביו ניהל מו"מ עם פיני גרשון, וסוכם שיגיע ב-11 ביולי, שבוע אחרי כולם. עניין הביטוח נמרח, שגב הגיע לאימון, לא התאמן, וגם לא חזר.
למה ויתרו לשגב? כי באיגוד הכדורסל הבינו שהמחדל הוא שלהם. שאלה: אם הבינו ששגב לא אשם, למה הוא לא הוזמן לנבחרת הבוגרת שסבלה ממחסור בגבוהים? הפסדנו את העלייה לאיסטנבול נגד גיאורגיה בהארכה. לא יודע מה היה קורה אם שגב היה משחק כמה דקות אחרי שהאוול יצא בחמש עבירות. הוא יכול היה לקלוע או למנוע סל אחד או שניים, ואולי היינו עושים את זה. ואם ככה, כנראה שגם המשחק נגד אוקראינה היה נראה אחרת.
יום כיפור אמנם עבר, אבל זו לא בושה להגיד: סליחה, טעינו.
כלום לא מובן מאליו
דיאטה של יום אחד לא מחקה לאף אחד שנה של חטאים, וחשבון נפש לא חייב להתחבר באופן אוטומטי לכישלונות ולסליחות. במאזן יש מינוסים וגם פלוסים, בגלל זה הוא נקרא מאזן. אבל לאן נעלמו הפלוסים?
התגובות בישראל חסרות פרופורציה, גם להישגים וגם לכישלונות. די בניצחון על נבחרת מדרג שלישי שנשארת בעשרה שחקנים כדי שיו"ר ההתאחדות יכריז על הארכת חוזה של המאמן בקדנציה נוספת. אחרי הפסד למקדוניה מקימים ועדת חקירה. אפשר לחשוב שאנחנו ברזיל, שחטפה שביעייה מגרמניה בחצי גמר המונדיאל הביתי.
הפוקוס שלנו מתמקד תמיד בשחקן שלא הוזמן, בשופט שטעה, במתעמלת שנפלה מהקורה. רוב החלטות השופטים הן נכונות, את רוב הפנדלים מבקיעים, ועל כל מאמן שמפסיד יש אחד שמנצח. זה לא מעניין.
כשמשהו טוב קורה, זה הופך מיד למובן מאליו. אפשר לחשוב שהפועל באר-שבע תמיד מילאה את אצטדיונה הביתי ב-15 אלף אוהדים ובכל שנה ניצחה את אינטר פעמיים. לפני כמה שנים הם שיחקו בווסרמיל, מכבי חיפה בקריית-אליעזר ומכבי נתניה בקופסה. הפועל ירושלים בכדורסל מילאה את מלחה באלפיים אוהדים, ובטח לא חלמה על שתי אליפויות והעפלה לגמר היורוקאפ. חולון עברה מאולם הפחים להיכל של 5,500 מקומות, והפועל ת"א מהדר יוסף להיכל קבוצת שלמה.
במשך כמה עשורים מכבי ת"א זכתה אוטומטית באליפות המדינה בכדורסל, אבל בעשר השנים האחרונות היו שש אלופות שונות. חזון אחרית הימים. נבחרת העתודה היא סגנית אלופת אירופה, ותמיר בלאט נכנס לחמישיית הטורניר. חנה מיננקו סיפקה הופעה מרגשת בקפיצה משולשת באליפות העולם באתלטיקה, לינוי אשרם הביאה מדליה ראשונה בקרב־רב באליפות עולם בהתעמלות אמנותית, וארטיום דולגופיאט סגן אלוף עולם בהתעמלות קרקע.
ושוב נפלתי לבור הקבוע. מדליה באליפות העולם בהתעמלות נדחקה לסוף, אחרי הכדורגל והכדורסל.
לפנייה לכתב/ת 
