עונת סרטי האוסקרים מתחילה, ויש למה לצפות
רגע לפני שהם עולים לאקרנים בארץ, קבלו סקירה של המועמדים המובילים לטקס האוסקר ה-90 במספרו. אז מה יש לנו פה? סרטו ה-52 של וודי אלן, נשים חזקות בתפקידים ראשיים, פנטזיה אפלה למבוגרים ו"פוקסטרוט" - הגרסה האמריקנית. פרס השחקן אגב כבר משוריין לגארי אולדמן
אחרי הקיץ ולהיטי גיבורי העל והאקשן שלו, מגיע תורן של דרמות האיכות היצירתיות והמושקעות לצאת לאקרנים - ולהיכשל בקופות. הבלוקבאסטרים הצעקניים מותירים את התעשייה בחיים, מה שמשאיר ללוזרים שמתיימרים ליצור סרטים מבריקים ומקוריים את פרס הניחומים: האוסקר. הדרך אליו לא עוברת בהכרח דרך המולטיפלקסים המרהיבים (מתחם ענקי המכיל עשרות אולמי קולנוע) אלא דרך פסטיבלי הקולנוע הצפון אמריקאים בטורונטו ובניו יורק - משם יוצאת הבשורה בסתיו, עם תצפית אל טקס פרסי האקדמיה. "דנקירק" של כריסטופר נולאן ו"דטרויט" של קתרין ביגלו זינקו למירוץ מוקדם, אולי מוקדם מדי. אבל רוב סרטי האוסקר יוצאים בתקופה זו כמו פטריות אחרי הגשם - ויש ביניהם יצירות על נשים חזקות, ילדים מקסימים, מדע בדיוני, וכמובן - דרמה על מלחמת העולם השנייה. כשיעלו לאקרנים בישראל במהלך החודשים הקרובים, סביר להניח שמעל גבם תתנוסס חטוטרת של כשלון מסחרי. ככה זה באקלים הנוכחי בהוליווד. ובאין כסף, כל מה שנותר להם זה להיאבק על הזהב.
אשת פלא פה תמצא
"שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי" - מרטין מקדונה
המנצח הגדול של פסטיבל טורונטו - "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי" - הוא שילוב מבריק של הומור שחור, בוטה ואלים, עם ביקורת סוציו-פוליטית עוקצנית. מרטין מקדונה ("ברוז'") הצליח למזג את האלמנטים השונים בתסריט עם אינספור תפניות עלילתיות ורגשיות מפתיעות, שנכתב לדברי הבמאי הבריטי באופן אסוציאטיבי מסצנה לסצנה מבלי לדעת לאן יתפתח בסיפור. זה מורגש, ואפילו עובד היטב - בעיקר בזכות ההופעה הכריזמטית של פרנסס מקדורמנד כאישה צינית, נוקשה וחסרת מעצורים. בתה נאנסה ונרצחה, ואחרי שהמשטרה לא הצליחה להתחקות אחר הרוצח, היא נחושה לקחת יוזמה.
היא מתחילה עם שלושה שלטי חוצות זנוחים אותם היא שוכרת לצורך קמפיין נגד השריף הכושל (וודי הארלסון), שיוצרים אפקט דומינו החושף את הדמויות באור שונה לחלוטין מכפי שהוצגו בהתחלה, כזה שגורם לנו להרהר שוב על האהבה/שנאה אליהם – קצת כמו ב"משחקי הכס", רק בדרום ארצות הברית. ואכן, פיטר דינקלג' מופיע פה. גם סם רוקוול בתפקיד מוטרף.
"המשחק של מולי" - אהרון סורקין
כתסריטאי מושחז, אהרון סורקין נמשך לקפיטליזם האמריקני וגיבוריו - שהם בעיקר גברים. מארק צוקרברג ("הרשת החברתית", עליו זכה באוסקר), בילי בין ("מאניבול") וסטיב ג'ובס ("ג'ובס") - כולם זכו לתחקיר אופי מרתק ולא שגרתי בכתיבתו. בסרט הביכורים שלו כבמאי, סורקין בחר דווקא בסיפורה של אישה שפעלה בגבולות גזרה של תרבות הכסף - מתחת לפני השטח. "המשחק של מולי" מביא למסך את סיפורה של מולי בלום הבלתי נלאית (ולא, אין מדובר בעיבוד ל"יוליסס" של ג'יימס ג'ויס). אחרי כמה מיזמים עסקיים כושלים, היא מייסדת מועדון אקסקלוסיבי למשחקי פוקר, ומסתבכת עם החוק. ג'סיקה צ'סטיין - מהשחקניות הבולטות כיום בהוליווד - מספקת הופעה מלאת ניואנסים על הספקטרום שבין שבריריות רגישה לסקסיות אסרטיבית. היא ראויה מתמיד לאוסקר, וסורקין מסייע לה עם הבימוי שמסונכרן היטב עם סגנון הכתיבה התזזיתי שלו. אידריס אלבה וקווין קוסטנר שמופיעים לצדה מחווירים בנוכחותה.
"קרב המינים" - ג'ונתן דייטון ו-ואלרי פאריס
לאמה סטון כבר יש אוסקר על תפקידה כצעירה מאוהבת ב"לה לה לנד", ועכשיו היא מתקדמת הלאה לתפקיד מאתגר יותר - כבילי ג'ין קינג, הטניסאית האגדית שהייתה לפורצת דרך במגרש הפמיניסטי, וגם בזה הלהט"בי.
דרמת הספורט "קרב המינים" של ג'ונתן דייטון ו-ואלרי פאריס חוזרת ל-1973 ומגוללת את סיפורו של משחק הראווה שהפגיש את קינג בת ה-29 עם טניסאי העבר בובי ריגס בן ה-55 (בגילומו של סטיב קארל) שהיה נודע בנטיותיו השוביניסטיות וביקש להוכיח את עליונות הגברים בענף. סוגיות של מגדר עומדות במרכז - כפי שהוצגו בהצהרות של השניים בתקשורת, אבל גם בתהליכים שעברה קינג מאחורי הקלעים כמנהיגה לוחמנית מחד וכאישה במשבר זהות מינית מאידך. על אף נפיצות הדיון, הסרט קליל ומבדר ונשען הרבה על שחזור רוח הסבנטיז הססגונית והמשוחררת.
"ליידי בירד" - גרטה גרוויג
גרטה גרוויג היא ככל הנראה נרקיסיסטית די גדולה - די טבעי כשמדובר בשחקנים, אבל הפעם היא עושה זאת כבמאית בסרט אישי שמבוסס על חוויות הנעורים שלה בסקרמנטו. גרוויג בת ה-34 חוזרת ב"ליידי בירד" להיסטוריה הפרטית שלה בעזרת האווטאר שלה - השחקנית סירשה רונאן, שבעצם מגלמת את דמותה בסיטואציות אינטימיות שונות ולא פעם משעשעות מהחיים: השאיפות היצירתיות, החלומות הגדולים, והצל של האם השמרנית - כולם נארזים פה באופן קומפקטי. זו הפקה קטנה וצנועה, אבל כמו "ג'ונו" ו"מיס סאנשיין הקטנה" לפניו, יש פה חלון הזדמנות עם באזז די גדול להיכנס לתמונת האוסקר.
Wonder Wheel - וודי אלן
אם לוודי אלן לא היו חסרות צרות משלו בנוגע לדברים מפוקפקים שנעשים מאחורי דלתות סגורות, שערוריית ההטרדה המינית של פטרונו החדש, רוי פרייס שפוטר מאולפני אמזון, הביאה למהלומה נוספת מבחינתו: השטיח האדום קופל בכניסה לבכורת סרטו החדש בפסטיבל ניו יורק, ובמקום לעשות רעש תקשורתי, כל היח"צ הוצנע. אולי זה דווקא לא יפגע בסרטו ה-52 של הבמאי בן ה-81 שמקפיד להשלים פרויקט אחד בשנה - גם אם הוא לא ממש מוצלח.
קייט ווינסלט, הוונדר וומן של Wonder Wheel, מגלמת אישה מתוסכלת בנישואי אין ברירה לגבר מזדקן חדל אישים (ג'ים בלושי המגוחך). גיחתה הפתאומית של בתו (ג'ונו טמפל) בדירתם הדחוסה בקוני איילנד מטלטלת את שגרת יומה, וכך גם רומן עם מציל מקומי (ג'סטין טימברלייק). היא מגלה טעם מחודש לחייה העלובים, וחותרת להשגתו. כמובן שיש לכך מחיר. אלן, שכבר עובד על הפרויקט שלו לשנה הבאה, ממשיך להיתקע בעבר - אבל נוסטלגיה יכולה לעבוד על האקדמיה. אם לא לשנות החמישים, אז לתקופה שבה הבמאי היה עושה סרטים טובים.
ילדים זה ברכה
"מעשה פלאים" - טוד היינס
אוקס פיגלי מתפתח כילד פלא בהוליווד, ואחרי שכיכב בחידוש לסרט הילדים "חברי הדרקון אליוט", הוא עולה בגיל 12 לכיתה של הגדולים עם תפקיד ראשי ב"מעשה פלאים" של טוד היינס. הוא מגלם ילד יתום שאיבד את שמיעתו באופן פתאומי ויוצא לבדו לפענח את התעלומה מאחורי האב שלא הכיר בניו יורק של שנות ה-70. במקביל לוקח אותנו הבמאי הוותיק לשנות ה-20 ומלווה את מסעה של הנערה רוז (השחקנית החירשת מלינסט סימונדס), ודרך מחוות לקולנוע אילם, ועבודת אנימציה, הוא מלחים בין הזמנים והקווים העלילתיים כפנטזיה מקסימה על חיי החירשים.
כמו אלן, הוא גם שוקע בנוסטלגיה ניו יורקית, אך מוצלחת יותר. התוצאה נוגעת ללב, לעין וגם לאוזן. נחמד גם לצפות במישל וויליאמס וג'וליאן מור (בתפקיד כפול) מתמסרות כשחקניות משנה לכוכבים הצעירים.
"סודות הפרברים" - ג'ורג' קלוני
מור מופיעה בתפקיד כפול גם בסרטו החדש של ג'ורג' קלוני "סודות הפרברים", שבמרכזו - ממש כמו ב"מעשה פלאים" - עומד ילד. אלא שהפעם מדובר במותחן אפל עוכר שלווה על יחסים בעייתיים בתוך המשפחה, וממש מהצד השני של הגדר, אצל השכנים האפרו-אמריקאים.
העלילה מתרחשת בפרבר שמציע איכות חיים מושלמת - התגלמות אוטופיה כל-לבנה של שנות החמישים האופטימיות בארצות הברית. בדיעבד אנחנו יודעים שהאידיליה הייתה מזויפת, וכך גם בסרט בו גזענות ושנאת האחר היא ביטוי של אנרגיות שליליות בזירה הציבורית, אולם אלו נפרקות בחשאי בתוך בית משפחת לודג' לחרדתו של הילד ניקי (נואה ג'ופ) הצופה מהצד באביו (מאט דיימון) כשהוא מאבד את זה.
"פרויקט פלורידה" - שון בייקר
הרבה באזז יש מאחורי "פרויקט פלורידה" של שון בייקר, הנישא בעצמו על גבי ההייפ של יצירתו הקודמת "מנדרינות" שצולמה באייפון (וכמובן ששכחו את העדשות המשוכללות שחוברו אליו). טכנולוגיה בצד, מה שחשוב פה היא לא בהכרח עדשת המצלמה אלא העין המיוחדת של הבמאי שמציג על המסך דרמה ריאליסטית בכסות פנטזיה מהפנטת. הכוכב האמיתי פה הוא מלון דרכים ורוד שמנכס לעצמו כמעט כל פריים. זהו ארגז החול המרהיב של בייקר כיוצר וגם של השחקנית הראשית, ברוקלין פרינס בת השבע. הבעיה היא שבהיעדר עלילה, הסרט מרגיש כמו מגרש משחקים, מקבץ מפוזר של רגעים שובי לב שלא מקדמים סיפור. ועדיין, מדובר ביצירה יוצאת דופן ועדינה כפי שהיא מחוספסת - חומרים שיכולים למשוך את תשומת לבם של מצביעי האקדמיה.
העתיד הוא עכשיו
"צורת המים" - גיירמו דל טורו
יש הטוענים שגיירמו דל טורו ("המבוך של פאן") לא מסוגל לשחזר בהוליווד את המבט המקורי שלו. הוא עושה סרטים באנגלית, אבל בלילה חולם בספרדית. אחרי שזכה בפרס אריה הזהב בוונציה עם "צורת המים", והתייצב בראש המירוץ הנוכחי לאוסקר - סביר להניח שמעמדו ישתנה קצת. הבמאי המקסיקני יצר פנטזיה מופלאה למבוגרים בלבד. העולם המסויט שלו כולל סטים-פאנק אפלולי, מחוות לקולנוע, הייפר-ריאליזם, ואפילו עירום.
העלילה מתרחשת בשנות ה-60 בארצות הברית - בעיצומו של המירוץ לחלל. סאלי הוקינס מגלמת אישה אילמת, מעט בודדה אבל מאוד חיובית, שעובדת כמנקה במרכז מדעי סודי. הסקרנות שלה מובילה אותה למפגש עם מושא המחקר העיקרי: יצור ימי מסתורי שנלכד באמזונס והובא למעבדה. בלי מלים, השניים מפתחים קשר חברי קרוב. מנגד הוא עובר התעללות מצד נציגי הממסד שמעוניינים לנצל את סגולותיו הביולוגיות הייחודיות לטובת ביטחון המדינה. זה אולי מזכיר לכם את אי.טי, ואכן יש בסרט המון מהחזון של סטיבן שפילברג, מה שמקדם את סיכוייו של דל-טורו, להם תורמת גם הוקינס הנועזת ולצדה מייקל שאנון, ריצ'רד ג'נקינס, אוקטביה ספנסר ומייקל סטולברג.
Downsizing - אלכסנדר פיין
בניגוד לדל-טורו,לאלכסנדר פיין ("דרכים צדדיות", "נברסקה") יש מנוי של קבע בטקס האוסקר בגלל סרטי המסע הקומיים הנוגעים ללב שניפק - המתרחשים בדרך כלל בנופי ילדותו בנברסקה. ב-Downsizing הוא נשאר באותו איזור גיאוגרפי, אבל הוא מבקש הפעם להתנסות בדרמת מדע בדיוני. פריצת דרך מדעית שמאפשרת מזעור של בני אדם, פותחת פתח להצלת כדור הארץ הטובע באשפה. קהילות לילופוטיות מוקמות למי שמוכן לעבור את ההליך והן מציעות חיי אוטופיה. מאט דיימון נשאב בעקבות הטרנד - ואז מגלה שהכול נשאר אותו דבר. אף שיצירתו של פיין מתגמדת ביחס לקודמותיה, עם ענקי קולנוע כמו דיימון, קריסטן וויג וכריסטוף וולץ - יש לה סיכוי להסתנן פנימה למירוץ הנחשק.
מסע ללב של אמריקה
Last Flag Flying - ריצ'רד לינקלייטר
אם לישראל יש את "פוקסטרוט", שנכון לעכשיו נמצא חזק בתמונת האוסקר הזר, אז לארצות הברית יש את Last Flag Flying של ריצ'רד לינקלייטר ("התבגרות") שעוסקת אף היא בשכול, ובניכור של הרשויות. וכן, גם הטשטוש וההדחקה. סטיב קארל מגלם אב שיוצא לאסוף את גופת בנו שנפל ב"עת מילוי תפקידו" בעיראק. חבריו מתקופת השירות בווייטנאם (בריאן קרנסטון ולורנס פישברן) מתלווים אליו למסע, במהלכו צפות מחדש טראומות משדה הקרב, וחוסר אמון כלפי הממסד. כמו בסרטיו הרבים של לינקלייטר, יש כאן ברברת מתמשכת, לעתים מבדחת, לפעמים מרגשת – אבל לשם שינוי לא סתמית. סרט הפתיחה של פסטיבל ניו יורק מקדם דיון ביקורתי בפטריוטיזם על שלל גווניו, אבל מורכב פחות ונטול מעוף ביחס לזה שעורר שמוליק מעוז.
Hostiles - סקוט קופר
לפני שהתחילו בהרפתקאותיהם מעבר לים, ראשי הצבא האמריקני התרכזו בכיבוש היבשת וסילוקם של הילידים האינדיאנים. היום הם לכל הפחות, מוכנים להתנצל על כך - מעט מדי, ומאוחר מדי. הבמאי הצעיר והשאפתן סקוט קופר רוכב על הסוס הזה ב-Hostiles. המערבון המודרני המהורהר הזה מתעד את מסעו של קפטן ג'וזף בלוקר (כריסטיאן בייל בהופעה מאכזבת ואובר-דרמטית), המלווה צ'יף מזדקן שהשתחרר מהכלא בניו מקסיקו – כל הדרך למונטנה. קופר מנסה בכוח ליצור סרט אפי, המתכתב עם המערבונים של פעם, על רקע הנופים המרהיבים של מדבריות ארצות הברית. בעידן שכבר לא עושים סרטים כאלה יותר, זה עשוי לפתות את מצביעי האקדמיה.
דנקירק – גרסת צ'רצ'יל
Darkest Hour - ג'ו רייט
כבר עכשיו אפשר להכריז שהאוסקר לשחקן הטוב ביותר הולך ל... גארי אולדמן. ההופעה שלו כווינסטון צ'רצ'יל היא הברקה יוצאת דופן. קשה לתפוס שהוא זה שעומד מאחורי הגבר המזדקן, הקירח עם פרצוף האורנג-אוטנג. אולדמן הוא המנוע העיקרי של Darkest Hour, אבל יש בו עוד הרבה מעבר לכך: שחזור מושקע של לונדון בימי מלחמת העולם השנייה, תסריט מדויק, ותנופה ויזואלית של הבמאי. הדרמה התקופתית משופעת בהברקות הומוריסטיות שהולכות ומתמעטות ככל שמתברר גודל המשבר באירופה ותופי המלחמה שמלווים אותו. חובבי טראמפ עשויים למצוא בסרט השראה שכן צ'רצ'יל מוצג כברנש גס רוח, רחוק ממנומס, שמתכחש לפוליטיקה הממסדית של הפרלמנט. הוא אינו מהסס לתקוף ולהתעמת עם היטלר, ודוחה כל ניסיון הידברות עמו. אבל לכל זה יש מחיר כבד בחיי אדם, וכן סיכונים אדירים לביטחון המדינה – והכול רובץ על כתפיו של צ'רצ'יל ומצפונו. כמובן שבמקרה של בריטניה זוהי מלחמת אין ברירה תחת מתקפה של הכוח הצבאי החזק בסביבה, בעוד שארצות הברית של היום היא המעצמה ששולטת בזירה העולמית כולה. חוץ מזה, הנשיא האמריקני אינו צ'רצ'יל.
סיפורו של צ'רצ'יל סופר אינספור פעמים על המסך הגדול והקטן, וגם השנה כבר עלתה לאקרנים הדרמה "צ'רצ'יל" בכיכובו של בריאן קוקס מה שכבר יוצר בלבול באשר להפצה המסחרית. מכשול נוסף מציב "דנקירק" שיצא כאמור בקיץ. רייט שסיפק את אחת הסצנות המרהיבות משדה הקרב בדנקירק בסרטו "כפרה" (2007) מתכנס הפעם בתוך הבונקרים בלונדון ומשחזר כיצד נוהל אותו מבצע צבאי בלתי נתפס בחדרי המבצעים על ידי צ'רצ'יל וצוותו. ההתלבטויות, החרדה, וגם הרגעים המשעשעים בין לבין הופכים את Darkest Hour לסרט אוסקר מושלם - על אף כל האתגרים.
כבוד למגזר
Mudbound - די ריס
חשבתם שזכיית "אור ירח" באוסקר אשתקד והצטרפות חברים חדשים לאקדמיה שמו סוף לפרשת אפליית השחורים בהוליווד? זה לא ממש עובד ככה. מעתה והלאה יש לצפות לשיבוץ קבוע של סרטים אפרו-אמריקאים ברשימות המועמדים. "דטרויט" היה יכול להיות כזה, לולא הייתה הבמאית שלו קתרין ביגלו לבנה. היה מי שהזכיר את "תברח" של ג'ורדן פיל כאפשרות - אבל גם אם יש בו הברקות, מדובר בסרט אימה. זה משאיר את המשבצת לבמאית די ריס הראויה לה מאוד עם הדרמה התקופתית Mudbound, הכורכת יחדיו שני גברים שחזרו ממלחמת העולם השנייה וחולקים אחווה אנושית כאזרחים במיסיסיפי המפולגת גזעית. גארט הדלונד וג'ייסון מיטשל מככבים כחיילים משוחררים ולצדם קרי מליגן ומרי ג'יי. בלייג' כנשותיהם. מה שעשוי לפגוע בסרט שמבקש לנפץ סטריאוטיפים הן הדעות הקדומות של תעשיית הקולנוע בנוגע לנטפליקס שתפיץ אותו ברשת. אבל זוהי כבר ההתחלה של מלחמה אחרת לגמרי.
Call Me By Your Name - לוקה גואדנינו
ומה עם הקהילה הלהט"בית? גם היא רוצה ייצוג, והיא תקבל אותו ככל הנראה בדרמה הרומנטית Call Me By Your Name של לוקה גואדנינו האיטלקי הקושרת בין צעיר יהודי (טימוטי שלאמיי) ודוקטורנט מבוגר וכשר גם כן (ארמי האמר). כשברקע הנופים המהממים של איטליה, שני השחקנים – נופים אנושיים מהממים בפני עצמם – חולקים אינטימיות חושנית, וסצנת מין חושפנית, בלי יותר בלגנים במשפחה. פשוט סיפור אהבה. זה מרגיש קצת כמו סרט צרפתי דובר אנגלית על חופשה בכפר, רק שבמקום איש ואישה, יש לנו שני גברים.
