אנחנו המבול: המדריך לחיים מוסריים בתרבות הרשע
נח היה צריך להגיד לאלוהים: "לא", כשם שאמרו אברהם, משה וחסידי אומות העולם לדורותיהם. בשעת מבחן אנחנו ניצבות לגמרי לבד, עם האחריות לומר "לא" לרצחנות ולשנאה. כשילדות מתלוננות על אלימות, וכשמספרות לנו סיפורים על פגיעות מיניות - זה המבול. ואיפה עובר הגבול שלך?
העולם הזה דומה לרכבת הרים
בפרשה הראשונה בתורה אלוהים בורא את העולם - ובשנייה הוא כבר מתחרט ומשמיד אותו. המהירות שבה נעה המציאות בין "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" ל"וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ" היא לא מתכון לשלוות נפש.
לזמני הדלקת נרות ויציאת השבת - היכנסו לכאן
<< הכול על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. היכנסו >>
משום כך קשה להאשים את נח בבחירתו להיענות להצעה האלוהית, לבנות תיבה ולהציל אותו ואת משפחתו ממבול החרטה השמֵימי.
פרשת נח היא סיפור עלייתו ונפילתו של האיש התחיל את חייו כבחיר אלוהים וסיימם מתגולל באוהלו, שיכור ואנוּס על ידי בנו. לא, אני לא מתכוונת להאשים את נח שבחר במה שנוח, אבל אני רוצה להיעזר בסיפורו כדי לבחון כיצד לחיות נכון ולא רק נוח.
נח זה חינני
נדמה שפרשת נח באה לתורה כדי להזהירנו מהבחירה האנושית הפופולרית ביותר - לחיות חיים נוחים. משחק המילים הפותח את פרשת נח מצביע על שורש הבעיה: "נֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה'". "מצא חן" הוא ביטוי שגור במקרא, המגיע פעמים רבות לפני בקשת טובה: "אם נא מצאתי חן בעיניך..." תמלא את בקשתי.
"למצוא חן" משמע לקבל אישור, לזכות בהכרה שאני בסדר. זה לא מעט אבל זה גם לא המון. "מוצא חן" הוא אדם שראוי להזמינו הביתה או להצילו מסכנה. "מוצא חן" הוא אדם שנעים להיות בחברתו ובוודאי אינו ראוי לסבל.
בחברת הרֶשע שבה חי נח, גם "מוצא חן" נראה כהישג, וזו הבעיה. החן הזה יחזיק את נח בתיבה, אך אין בו די לתחזק חיים ראויים בשוך המבול.
האדם הסביר
מוכרת הפרשנות לפיה התאמצה התורה להבליט באלגנטיות את אישיותו הבעייתית של נח, ועל כן כתבה: "אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו", וגם: "כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה".
אולי הציפייה שנח יהיה צדיק לא רק ביחס לחברת החמס של דורו, איננה מידתית וגם מתנשאת, אלא שזה בדיוק העניין – מנהיגים מרושעים מבססים את שלטונם על ההבנה שרוב האנשים רוצים לחיות נוח ואוהבים למצוא חן.
חיים מוסריים בחברות חמס דורשים מעשים יוצאים מגדר הרגיל, ובכך בדיוק כשל נח. את סיפור נח צריך לקרוא כמדריך מקוצר ומדויק לחיים מוסריים בתרבות רֶשע, מדריך יקר בחשיבותו היום, ובפעמים רבות במהלך ההיסטוריה. מדריך שנכתב על דרך השלילה.
סרבנות מצפון
נח שומע מאלוהים תסריט אימה: "הִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל מַיִם עַל הָאָרֶץ לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר", והוא מלוהק להציל את עצמו ואת משפחתו ולעמוד מנגד לאסון. נח משלים עם התפקיד שנכתב לו: "וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים כֵּן עָשָׂה".
דוגמאות טובות יותר בעיניי להתנהגות מוסרית בימי חמס, הן המיילדות ובת פרעה: שלוש נשים שסיכנו את חייהן במרד גלוי במלך שגזר גזירות שמד על בני ישראל. לכול אחת מהן הייתה איזו תיבה להתחבא בה, לכול אחת היו סיבות טובות לא לסכן את חייה, אבל המוסר שלהן ניצח אפילו את חרדת המוות.
כמה מלמדת ההשוואה בין שתי התיבות; תיבת נח שבה מחביא הצדיק את עצמו ואת משפחתו, ותיבת משה שנועדה להציל את החלש והנרדף. תיבה שהוקפה בשלוש נשים (אמו, אחותו ובת פרעה) שסיכנו את חייהן כדי להושיע תינוק אחד.
מלך ואפילו אלוהים – ההבנה כי המצפון ניצב מעל כל צו, הכרחית לחיים מוסריים. עריריות באנו לעולם וכך גם נצא ממנו, וכול שיש לנו הוא המצפון שלנו ובו אסור לנו לסחור.
סרבנות מובילה לאנרכיה?
כך חוזרים וטוענים המנהיגים ואנחנו נוטות להאמין להם, ולצטט מבוהלות את סיסמאות ההבל שנטעו בנו, אבל הם משקרים. סרבנות מצפון היא מעשה כה מפחיד, שלמרבה הצער הסיכוי שתזכה לפופולריות במידה שתאיים על השלטון, הוא קטן ביותר.
סרבניות מצפון (כבת פרעה) הן יחידות במינן שבחרו לסכן את חייהן על מנת להציל את הזולת, והלוואי שהיה ביכולתן להחליש שלטון רשע.
להסכים לבדידות
סרבנותם של אברהם בסדום ושל המיילדות ובת פרעה במצרים, זוכה, במבט לאחור, לכל שבח. כך כמובן גם ביחס לסרבנות המצפון של "חסידי אומות העולם" בשואה. אלא שעל מנת להצליח להעריך את מעשיהם, ואת הנדרש מאתנו בשעת מבחן, חשוב לזכור שברגע האמת הם היו בודדים ואף מגונים.
היטלר ופרעה היו מלכים אהודים, תורות ההפחדה והגזע שלהם התקבלו בקהילה כאמת. בת פרעה וממשיכותיה בימי השואה היו בודדות ומגונות. תארו לעצמכם מה היו כותבים על בת פרעה בפייסבוק, לאלו תגובות ארסיות הייתה זוכה ה"בוגדת". בחירה בחיים מוסריים היא גם השלמה עם הבדידות.
אפילו בלי אלוהים
אברהם - בשעה שרב עם אלוהים על סדום, ומשה - בשעה שהתאמץ להציל את בני ישראל מגזירות השמד האלוהיות, הסתכנו לא רק בבדידות אנושית, אלא גם בגינוי ונידוי אלוהי. אלוהים יכול היה יכול לדון את המתריסים נגדו למוות, או להרחיקם ממנו לעד.
אלוהים לא מודיע מתי הוא מצפה שנסרב, ומתי צייתנות היא התגובה הנכונה מבחינתו. אני רוצה להאמין שאלוהים קיווה שנח, וגם אברהם בעקידה, יאמרו לו – לא.
בשעת מבחן אנחנו ניצבות לגמרי לבד; הקהילה והשליטים נגדנו, אלוהים שוכן בערפל, ואנו נותרות עם האחריות לומר "לא" לרצחנות ולשנאה, ולהציל את מי שנוכל.
אהרג ובל אעבור
שאלה שאין שנייה לה בחשיבותה בניהול חיים מוסריים, היא היכן עובר הגבול שלי. מהו המעשה שאסרב לעשותו גם אם הדבר יעלה לי בחיי. אני מקווה שלא נגיע לידי ניסיון, ויחד עם זאת, הימנעות מעיסוק רציני בשאלה זו היא בריחה מבניית סדר יום מוסרי.
אין לי מושג מה הייתי עושה במקומו של נח, אבל ברור לי שהתשובה שהיה עליו לתת לאלוהים היא – לא.
תאמיני למבול
בפרפרזה על העצה "יורקים עלייך – דמייני שזה גשם", כדאי לזכור שהמצב ההפוך מסוכן לא פחות: כשיורד מבול לא כדאי לדמיין שאלו יריקות.
כשנשים נעלמות מבתיהן, כשילדות מתלוננות על אלימות בבית, כשמספרות לנו סיפורים על פגיעות מיניות ועל גילוי עריות, כשנשים מספרות לנו שאין להן מה לאכול - אלו לא יריקות בודדות של הורים או של השלטון. זה הדבר האמיתי, זה המבול. זה האסון הגדול מכל האסונות. צריך להביט למציאות בעיניים, אסור להקל ראש ויש להגיב בעוצמה המתאימה.
ובבית המדרש של הטוקבקים
בשבוע שעבר, בטוקבק 55 כ,תבה לי טוקבקיסטית אנונימית (למה אנונימית, למה?): "אין אלוהים. הנה פתרתי את כל הבעיות שלך". יקירה, יכול מאוד להיות שאת צודקת, אבל לצערי לא פתרת לי אפילו בעיה אחת. אדבר איתך בסרטון.
שבת שלום!
לכל הטורים של רוחמה וייס
לפנייה לכתב/ת 
