כך הצלחתי להתמודד עם מצב חברתי מורכב

אהבתי את החיים. אהבתי לשחק שחמט, לטייל, לצחוק, לשמוח וללמוד. אהבתי בעלי חיים והם החזירו לי אהבה, אך ברוב האינטרקציות החברתיות עם בני גילי - לא הייתה לי הצלחה. לא הצלחתי להבין מדוע בזים לי בבית הספר, מדוע מייחסים משמעות כה רבה למראה החיצוני שלי, ומשמעות כה מועטה לעולמי הפנימי.

זאב בילדותו(צילום: אלבום פרטי)

השנים חלפו, משקלי האמיר והרקיע שחקים, ואיתו הבעיות גדלו אף הן. הלכתי לפסיכולוג שניסה לסייע לי להתמודד עם הדחייה החברתי ועם הקשיים הכרוכים בהיותי מושא לגיחוך. פעם התבקשתי לצבוע את יומי בצבעים: היום התחיל בכחול, אך משעת ההגעה לבית הספר ועד הצהריים היום נצבע בשחור משחור. הערב, לפחות, נצבע בגווני אדום שונים.

כשהייתי בכיתה ו' נהוג היה לשחק בכיתתי משחק חברתי בו המשתתפים עומדים במעגל, אחד המשתתפים מחזיק מקל של מטאטא, ובעת עוזבו את המקל מכריז על הילד שאמור לתפוס אותו בראשי תיבות, לדוגמה: ילדה בשם שני קגן תוזמן לתפיסת המקל בקריאת "שלגיה קמה".

עד כדי כך הייתה הווייתי כשמן הייתה מוחשית עבורי, שפעם בעת המשחק נקראה בקול הקריאה "ילד שמן!" כשהכוונה הייתה לילד בשם יאיר שנר, אך מיד עם שמיעתי את הקריאה מיהרתי לתפוס את המקל, לקול גיחוכם של הנוכחים.

קראו עוד:

"לא מאמינה ששברה אותי ילדה בת שלוש"

ההיריון החרדתי שלי אחרי לידה שקטה

לעשות שינויים בחיים - ואפילו ליהנות מזה

נכנסתי לחטיבה והמשכתי להשמין ובמקביל נדחקתי חברתית. עד שבכיתה י"א הגעתי למידה 54 במכנסיים ול-100 ק"ג על המשקל. את "ריצת" 2,000 מטר סיימתי מתנשף לאחר 20 דקות הליכה. בארוני היה מדף גדוש ומלא במגדנות "מפצות" אך עולמי החברתי היה דל, עלוב ועצוב.

למזלי הרב קיבלתי חיזוקים רבים בבית, מההורים שלי ומהסביבה הבוגרת שעטפה אותי. תמיד מצאתי ידידים מבוגרים ממני, ובכל זאת - הייתי צריך להתמודד עם מצב חברתי מורכב.

מהפך

בחופש הגדול לפני כיתה י"ב, אירע מהפך. תפסתי את עצמי והחלטתי שזהו. אני יורד במשקל ויהי מה. אמרתי ועשיתי: בניתי לעצמי תפריט, לא לפני שלמדתי וקראתי על אבות המזון ועל אכילה בריאה ומדודה. אחר כך בניתי לעצמי תכנית אימונים. ההתחלה הייתה קשה מאוד, יגון של ממש היה כרוך בפרידה מהמזון, אך לאט לאט התוצאות נראו בשטח.

כעבור תשעה חודשים השלתי כמעט 30 ק"ג ממשקלי, כשבאותה תקופה זינקתי לגובה ב-15 ס"מ. את הבגרות בספורט סיימתי בהצטיינות, את ריצת ה-2000 סיימתי ב-6:20 דקות, מהראשונים בשכבה. לבקשת המורה לספורט נכנסתי לכיתות ט' וי' כדי לעודד את רוחם של תלמידים שמנים. גם את שמי שיניתי. ביטלתי את הטיית שמי לשם מחמד - זאבי, והחזרתי את שמי המקורי: זאב.

כיום, 20 שנים אחרי, אני כלכלן, בעל תואר ראשון בכלכלה ותואר שני במנהל עסקים עם התמחות במימון. אני נשוי באושר זה 15 שנה, ואב לחמישה ילדים חמודים ורזים. אני מתאמן פעמיים בשבוע בחדר כושר, רץ מספר דו-ספרתי של קילומטרים ומבצע אימוני כוח נאים. וכן, יש לי עודף משקל קל - ואני חי איתו בשלום ובשלווה (ובנוסף, זה לא עניינו של אף אחד).

(צילום: אלבום פרטי)

אני עדיין אוהב שחמט, בעלי חיים וטיולים, ולא פחות חשוב מכך, אני אוהב אנשים. זכיתי, וכיום אני מוקף באוהבים, בחברים ובידידים במעגלים עצומים כאלה ואחרים. רובם המוחלט לא יהיו מסוגלים להאמין לדברים שכתבתי כאן למעלה: "אתה? דחוי חברתית? הצחקת אותי!".

כן. אני הייתי דחוי חברתית, רק כי הייתי שמן. הייתי מנודה הלכה-למעשה, עד שכמעט וקצתי בחיי. לא רחוק הייתי מעשיית מעשה אל-חזור. אבל השאיפה לחיים, להצלחה, לפשר ולמהות - חזקה מהכול. הייתי דחוי חברתית, ואולי בזכות זה כיום יש לי ביטחון עצמי ברמה כזו שאני נוטה להמעיט מאוד בחשיבות דעתה של הסביבה על מעשיי. אני עושה מה שאני מוצא כנכון וראוי. והשאר - שייקפצו.

דברו עם הילדים שלכם

אבל למה אני כותב לכם את כל זה? בתקופה האחרונה יצא לי לשמוע מספר פעמים על ילדים שסובלים מדחייה חברתית, מלעג, מבוז, מנידויים כאלה ואחרים. ילדים שכל פשעם הוא שהם "לא באים בטוב" לילדים אחרים בעין. ילדים שכל חטאם הוא שיש להם לקות כזו או אחרת, קושי כזה או אחר. הם "טרף" קל לילדים אחרים, שרוצים לעשות קופה חברתית על גבם, ששואפים לתחושות עוצמה וכוח, מזויפות ועקומות.

שמנים, מכוערים, בעלי מום, חולים, מוגבלים, עולים חדשים, בעלי צבע עור שונה - אלפי אלפים של סיבות בעטיין ילדים שגם כך מתמודדים עם קושי, נאלצים להתמודד בנוסף גם עם רוע סביבתי שאינו מוסרי, אינו ערכי ואינו הכרחי. ממשקפיים ועד פרוטזה, מצבע עור צהוב ועד שחור, מיהודי ועד מוסלמי – כל שוני מוליד סלידה, שנאה, דחייה והגחכה.

מה אפשר לעשות עם זה? הרי בינינו, לא אתם ולא ילדיכם ולא ילדיהם של מכריכם מתנהגים לא יפה לילדים כאלה. הרי כולנו מכבדים, מכילים, מסייעים, חומלים. זה רק "הם", הילדים של ה"ישראלי המכוער" שפוגעים, רומסים, משפילים, מבזים, מנדים.

לכתבות וטורים נוספים - היכנסו לפייסבוק הורים של ynet

אגיד לכם מה אפשר לעשות עם זה: הילדים האלה אינם כמונו. הם לא מסוגלים להתמודד עם זה ממקום של בגרות, בשלות וחוזקה. הם זקוקים לסיוע שלנו, לסיוע של הסביבה, ומעבר לעידוד - הם זקוקים למעשים שיצמיחו אותם חברתית ונפשית. לכן אם אתם אנשי חינוך - קחו יוזמה והעלו את הנושא לדיון, לבירור, וממנו קחו מינוף לעשייה מקומית וסביבתית, כפי יכולתכם. סייעו לזקוקים לכך בסביבתכם הקרובה, ואם ניתן – אף מעבר לכך.

אם אתם הורים - דברו על כך עם ילדיכם. אני בטוח שילדיכם ילדים טובים, ראויים, מחונכים ומצליחים. ובכן, הם הפתרון. יש לעודד את ילדיכם להתחבר לחלשים, למסכנים, לנדכאים ולמנודים. יש להעצימם כדי שלא יעמדו מנגד לסבלם של ילדים אחרים. שיושיטו אליהם יד חברית, מחזקת, מעודדת ומחממת.

מצב זמני והפיך

אם אתם מנהלים - דונו בנושא עם עובדיכם. הקדישו לכך חלק מישיבת צוות. האמינו לי, זה חשוב לא פחות ממקצועיות ומאתיקה. אם אתם בני נוער – חפשו סביבכם את הדחויים הללו. סייעו להם, אתם יכולים להצילם. אם אתם מעסיקים – תנו צ'אנס לאנשים שלא זכו לו מאנשים אחרים. אתם גדולים וטובים מהם, וודאי תבינו שאין בכך כל הצדקה.

אם יש לכם ילדים דחויים חברתית (וגם אם לא) – הראו להם את הטור הזה. הציגו להם ראייה. מצבם זמני והפיך. סוף האמת להתגלות, וסופה של פקעת להפריח פרח יפהפה. בסופו של דבר, זה עניין של מודעות, אכפתיות ולקיחת אחריות, ובידינו הדבר.

בביתי אני מגדל זה שנתיים וחצי חתולה עיוורת מלידה. מצאתי אותה גוססת, חולה ומיוסרת. אני הייתי הצ'אנס האחרון שלה, ונתתי לה אותו. כיום היא בריאה, שמחה ונהנית מהחיים. ואני נהנה משיעור לחיים לילדיי. על חמלה, על קבלת השונה והאחר (גם אם הוא חתול, ועל אחת כמה וכמה כשמדובר בבני אדם). ילדים שנחשפים לחמלה בבית, באופן טבעי היא תיצרב בליבם ותמשיך איתם הלאה.